ראיון עם עומר הכהן
מאת: רון מנדיל
שוב יצאתי לפגוש צלם מעניין והפעם – צלמת – עומר הכהן
עומר היא אחת הצלמות המוכשרות שאני מכיר, בחורה עם חיוך תמידי ואנרגיות גבוהות, קבענו להיפגש בבית קפה והיה לי ברור שיהיה מעניין.
עומר הוכתרה כ”צלמת ההייטק הראשונה בישראל”, היא צלמת עצמאית One Women Show- מצלמת, עורכת, מקליטה, עושה הכול… והיא מתחילה ללמד בקורס וידאו מקצועי שנפתח בקרוב בסטודיו.
עומר הכהן, בת 30, מעידה על עצמה כמי שגדלה והתחנכה ממש במרכז תל אביב (מטרים מדיזינגוף סנטר) עובדה שמאוד השפיעה על מהלך חייה, מגיל צעיר הייתה חשופה לתיאטרון, אומנות מוסיקה ובעיקר לאנשים- מוסיקאים, אומנים ושחקנים.
שאלתי אותה אם יש לה זיכרון מיוחד מהגיל הצעיר:
“אבא שלי מאוד אהב את הצלם אלכס ליבק והוא בכוונה או שלא גרם לי לפתח את הראיה הצילומית שלי, היינו יושבים על ספסל והוא היה ממקד אותי באנשים, דמויות מיוחדות ומשחקי אור, ממש מראה לי פריימים – זה זיכרון שמלווה אותי עד היום”.
“בגיל 9 אבא שלי קנה לי מצלמה ראשונה” סיפרה עומר “מצלמת פוקט קטנה כזאת, ומאוד אהבתי את מה שהיום מכנים צילום רחוב, בגיל 12 התקבלתי למגמת אומנות בעירוני א’ בתל אביב מגמה שיש בה פיסול, ציור וגם צילום.
הייתה לי שם מורה, עדי קרן יער, שממש גרמה לי להתאהב באומנות, למדנו שם צילום ממש מהבסיס – עבדנו בחדר חושך, פיתחנו והדפסנו ועבורי זה היה אושר ממש, אני מרגישה שהיה לי מזל ללמוד כבר אז צילום, זה נתן לי תחושה כאילו אני עושה קסמים.
על אף שאולי היום זה פחות מורגש, הייתי ילדה מאוד ביישנית והצילום היה עבורי דרך לראות את העולם ולהראות את העולם שלי דרך צילום, הצילום היה הדרך שלי לבוא לידי ביטוי.
וכילדה ביישנית, כשמצאתי דרך להביא את עצמי לידי ביטוי, מצאתי כלי, כבר אי אפשר לשחרר את זה, כמעט סוג של התמכרות.
בגיל 17 קניתי מצלמה (על אף התנגדות הוריי – ״בשביל מה את צריכה… עוד מעט תתגייסי… ״) והמשכתי לצלם לעצמי, צילמתי גם תוך כדי הצבא טקסים ועוד, המצלמה הייתה כל הזמן איתי.
אחרי הצבא עבדתי כדיילת קרקע באל על, אבל הג’וק של הצילום לא הלך לשום מקום ושם בשיחה עם חבר הוא סיפר לי על סטודיו גברא שם בת זוגו לומדת ומאוד מרוצה.
הגעתי לפגישה בסטודיו וכבר בכניסה משהו במקום גרם לי להרגיש נוח, אני בחורה מאוד פרקטית, בהרבה מיקרים אני מרגישה קצת “אאוטסיידרית” אבל במובן הטוב של המילה, חזקה ושמחה במקום שלי, עם הבנה שבעצם כולם רוצים להיות מיוחדים ושונים ואני כזאת… ומשהו במקום ובעיקר בשיחה עם רותי נתן לי להרגיש רוגע וחופש יצירתי.
הצד הפרקטי שלי אמר שזה 4 שעות בשבוע, אני יכולה להמשיך בחיים שלי, להיות דיילת ולעשות עוד הרבה דברים ובאותו הזמן לא חשבתי ולא תכננתי להתפתח להיות צלמת מקצועית.
בגלל שהיה לי ניסיון (וגם חשבתי שאני יודעת המון) רותי אפשרה לי להיכנס לקורס המקצועי, קורס שמאוד פיקס אותי על מה אני רוצה לעשות עם צילום, בעיקר הפרק של העבודה מול לקוח עם לירון אראל.
מה שמאוד הרשים אותי זה היכולת שלו לדעת בדיוק מה הוא רוצה מבחינת הצילום, מה התשוקה שלו ופשוט לעשות את זה, זה מאוד חיזק אותי ובעצם נתן לי להבין שאני יכולה לעשות בדיוק את מה שאני רוצה ואוהבת ושיש לזה קהל.
המשכתי לקורס סטודיו וכשסיימתי קיבלתי מרותי הצעה שלא ניתן לסרב לה והתחלתי ללוות קורסים בסטודיו גברא, שזה מאפשר ללמוד שוב את כל החומר אבל מזווית אחרת.”
/
/
ספרי לי קצת איך התחיל המסע שלך בעולם המקצועי
“לא חשבתי שבאמת אהיה צלמת מקצועית, אבל סטודיו גברא הוא סביבה של צילום וצלמים, סביבה שנותנת תחושה מאוד מפרגנת ומדרבנת, יש הרבה הזדמנויות שצריך להיות ערניים אליהן ולקחת אותן, לפעמים זה נראה מקרי, אבל זה שם…
במסגרת הקורס, בפרק של העבודה מול לקוח, צילמנו זוג נחמד והבחורה לבשה חצאית של מעצבת שפעם דגמנתי עבורה, עשיתי ביניהן חיבור ונוצרה בנינו חברות, ישבנו יום אחד והתגלגל לו רעיון- לעשות פרויקט שקראנו לו “Humans of startup nation“, זה היה פרויקט שאנחנו יזמנו ופשוט יצאנו לימי צילום מטעם עצמנו, זה היה פרויקט ללא תקציב, אבל הפרויקט הזה פתח לי דלת מטורפת לעולם ההיי טק.
התחילו להזמין אותי לצלם ב”מיט אפים”, התחלתי לצלם פורטרטים לחברות הייטק ולאט לאט זה התחיל לתפוס ולהתרחב.
ואז קיבלתי הצעה לעשות סרטון תדמית לג’ולט, כמובן שמיד אמרתי בשמחה, אפילו שהניסיון שלי בוידאו היה לא משהו… אמנם עשיתי קורס ווידאו קצר בסטודיו גברא אבל ניסיון אמיתי בהפקת סרטון תדמית לא היה לי.
הסרטון יצא לפועל, ג’ולט היו מאוד מרוצים ואני קיבלתי טלפון מהמנכ”ל שהציע לי לעבוד כשכירה בחברה – צלמת ההייטק הראשונה בישראל!!!
זו הייתה תקופה מטורפת, אמנם עבדתי שם בחצי משרה, כי היה חשוב לי לשמור על החופש שלי, אבל זו הייתה שנה וחצי שבה על בסיס יומי צילמתי פורטרטים, סרטוני תדמית, חללי עבודה, מודעות, ממש כל מה שצריך – הניסיון שרכשתי במהלך השנה וחצי האלה הוא מטורף.
אחרי שנה וחצי קיבלתי הצעה מחברת אלמנטור וגם שם עבדתי כשנה, שוב במתכונת דומה – צילומי פורטרטים, סרטוני תדמית, סרטוני אווירה, המוטו של ההייטק התמקד במיתוג העובדים לא פחות ממיתוג המעסיקים או החברה ולכן הרבה מהעבודה שלי הייתה בצילום העובדים והחיים בחברה.
/
/
סרטון לג׳ולט
סרטון לאלמנטור
זה נשמע חתיכת מסע, מאוד אינטנסיבי ובקצב מסחרר – מה הטיפים שלך למי שרוצה להפוך לצלם מקצועי ואלי לצלם ההייטק השני בישראל…
“זה נשמע אולי פשוט- אבל פשוט לצלם, כל הזמן, להתנסות הרבה, לקחת בשתי ידיים הזדמנויות, ליצור הזדמנויות ופשוט להמשיך, להתמיד, גם אם לא יוצא מושלם, להתקדם ולהמשיך, לא להיתקע…”
ועוד דבר, אני בחרתי להיכנס לעולם ההייטק, חשוב בעיני שצלם שבוחר לעסוק בתחום מסוים, לא חשוב מה הוא- צילום אוכל, אדריכלות, אופנה, מה שלא יהיה, חשוב שהוא יכיר את העולם אליו הוא נכנס, את הטרמינולוגיה, את השפה, את האנשים, להכיר את התחום לא רק מבחינת זוויות הצילום אלא מבחינת ההווי וההוויה.
אני יודע שאת “וואן וומן שאו”, את לא מסתובבת עם הרבה ציוד או עם צוות גדול, זה מאילוץ או מבחירה?
זו אני… אני מגיע לצילומים על קורקינט, חשוב לי להיות עצמאית ולא תלויה באחרים, חשוב לי להיות קלילה ובתנועה, אולי זה גם מגיע מזה שאני לא סומכת על אחרים… אני אוהבת לעשות דברים לבד.
למדתי ואני נהנית לעבוד בצורה הזאת, אני בדרך כלל מתבססת על אור טבעי, יש מצבים שאני לא יודעת איך יראה המקום אז אני מגיע עם פלאש ורפלקטור, אבל אם אני רואה שאני יכולה ליצור תאורה טבעית יפה אני לא פותחת את הפלאש.
ספרי קצת על אופן העבודה שלך, איך את עובדת עם המצולמים שלך
עיקר העבודה שלי היא עם אנשים שהם לא דוגמנים, לא מנוסים בלעמוד מול מצלמה, אני יודעת שגם צלמים רבים לא אוהבים לעמוד מול מצלמה ואני מאוד ממליצה לצלמים להתנסות בחוויה הזאת, להבין רגע את מה שהמצולמים שלהם מרגישים לפעמים, את המבוכה, את זה שהם לא יודעים מה לעשות עם הידיים…
אני משתדלת לעבוד בסביבה טבעית, עם אור טבעי, זה נראה לי פחות מלחיץ את המצולמים, בלי הרבה ציוד, צוות או בימוי מוגזם, הם אני והמצלמה, אני מביאה איתי אנרגיה מסוימת לצילומים, אני כל הזמן מחייכת, זה לא רצוני אצלי… יש לי סבלנות למצולמים שלי וכשאני איתם אני במאה אחוז איתם, אני מקפידה לשאול את השם של המצולם (וממש משתדלת לזכור אותו…) ליצור קשר אישי, אני משתדלת להקליל את הסיטואציה, להרגיע, הומור מאוד עוזר ואני מאוד משתדלת לא לצלם הרבה אנשים ביום אחד – לתת למצולם את התחושה שאני שם בשבילו.
ואיפה וידאו נכנס לתמונה?
הוידאו בעיני הוא הכרח, בעיני צלם שרוצה להתפרנס כמו שצריך חייב את הכלי הזה של הוידאו, זה לא הגיוני היום להיות צלם ולהגיד ללקוח שלך “מצטער אני לא עושה וידאו…” בעיני צלם סטילס היום שרוצה להתפרנס טוב חייב גם וידאו, אני אגיד בכנות שבמקרה הספציפי שלי, הנשמה שלי, היצירה שלי היא בסטילס, אבל הפרנסה בהרבה מקרים נמצאת בוידאו.
אותי שכנעת… משהו שאת רוצה להגיד לגבי שאיפות, תוכניות, מבט קדימה…
אני די מרוצה מהמקום שאני נמצאת בו, אני רוצה להמשיך לעשות את מה שאני עושה, אין לי שאיפות להפקות ענקיות עם צוות גדול וסטודיואים ענקיים, לפחות לא כרגע… חשוב לי מאוד להמשיך לאהוב את מה שאני עושה ובעתיד להמשיך ולהנות…
ולקראת סיום השאלה המתבקשת- מה זה סטודיו גברא עבורך
וואו.. טוב זה שאלה שקצת קשה לי לענות עליה במילים מדויקות אבל אני אנסה, הסטודיו בעיני הוא בסיס, סוג של גזע יציב, אני לא רוצה ליפול לקלישאות אבל קצת כמו עץ נדיב… מקום שחוזרים אליו, “Home Base”
לדוגמא, כשהתקבלתי לאלמנטור ההודעה הראשונה ששלחתי הייתה לרותי, כאילו רציתי להתגאות, סטודיו גברא הוא מקור גאווה, אני מרגישה קצת שגם היום אני באיזשהו אופן מייצגת את הסטודיו.
סטודיו גברא בעיני הוא מקום שונה, בלי קשר לצילום, יש במקום הזה משהו אמיתי שמרגישים אותו, אולי כנות זו המילה, דבר נדיר בימינו.
לפרטים נוספים על קורס וידאו מקצועי לחצו כאן
/
/
