תמי בר-שי
היה שלב. יום, דקה, בו התחלתי לצלם מהבטן.
זה היה הרגע בו שמתי בצד את הצורך שלי לצלם את העולם שמח, מאושר, מסופק, ולדבר על המקום היצרי, הרעב, התאב. זה היה גם הרגע בו שחררתי לעצמי, הורדתי את המגננות ואפשרתי לזו שהחבאתי בפנים כל השנים האחרונות להרגיש קצת כמו שהרגשתי כשהייתי בת 14 – מאוהבת, מאוכזבת, מאושרת, כואבת. סוחבת איתי לכל מקום מוזיקה שעוזרת לי להבין מי ומה אני (מי אמר 4 ווקמנים שונים ולא קיבל…). זו היתה השניה בה הבנתי שבכל פעם שאני מרימה את המצלמה, לא משנה אם בצילומי אופנה מלאי כיף, הפקה או אפילו צילומי משפחה רגועים, מוזיקה מלווה אותי ובכל פעם זו מוזיקה אחרת, כזו שנותנת לי את ההשראה לייצר את הפריימים שאני רוצה.
אז כן, תמיד הייתי מחוברת למוזיקה אבל לא סתם למלודיקות יפות. יכולתי להקשיב לשירים שלמים רק בשביל קטע תופים אחד קצר של 7 שניות, בשביל משפט יחיד שהזמר האהוב עלי לוחש איפשהו בין בית לבית ואפילו בשביל מילה בודדת שהיתה עבורי עולם שלם.
ואז הגיעו Imagine Dragons.
אחרי שצילמתי הפקת אופנה בהשראת המוזיקה של HOZIER ואפילו טסתי לאמסטרדם לצלם הופעה קטנה של להקה אירית אהובה שאף אחד כמעט לא שמע עליה, פתאום, המילים והקול של דן ריינולדס, הפרונט-מן והרוח של Imagine Dragons שינו בתוכי משהו. די מהר הבנתי שהם שינו משהו גדול.
אני זוכרת את הלילה באפריל 2016 (פשוט, כי יש לי הוכחות כתובות…) בו החלטתי שלא משנה אם אצליח או לא, אני רוצה לנסות להגשים משהו. איפשהו בין הצלילים של Demons ל Dream הבנתי שיש לי חלום משל עצמי ושהוא מניע אותי.
שנה ושלושה חודשים מאוחר יותר, השגתי אותו. טוב, אולי וריאציה שלו אבל נכון להיום לפחות, זה הכי קרוב למה שיכולתי בכלל לדמיין. קיבלתי אישור מהלהקה לצלם אותם בהופעה באיטליה.
את הציפייה והלחץ שאחזו בי באותו יום כשחיכיתי עד לקבלת ה Pass ביד קשה לי לתאר. את הרעד הבלתי נשלט כשהבנתי שאני במרחק של חצי מטר מהאדם שנותן לי כל כך הרבה השראה יכולתי לראות ישירות בטשטוש של כל התמונות הראשונות: הרגשתי כאילו שנתיים וחצי של לימודי צילום ירדו לטמיון. פשוט לא הצלחתי להתפקס. 30 שניות מאוחר יותר, הבנתי שכדאי מאוד שאתחיל להתעשת על עצמי והחלטתי לעשות את כל שביכולתי כצלמת לנסות ולהעניק להם, דרך צילום, משהו ממני. לנסות להחזיר להם, ולו במעט, ממה שהם מעניקים לי באמצעות המוזיקה שלהם.
תנסו.
מקסימום – תצליחו.
________
“Hypocritical, egotistical
Don’t wanna be the parenthetical, hypothetical
Working onto something that I’m proud of, out of the box
An epoxy to the world and the vision we’ve lost
I’m an apostrophe
I’m just a symbol to remind you that there’s more to see
I’m just a product of the system, a catastrophe
And yet a masterpiece, and yet I’m half-diseased
And when I am deceased
At least I go down to the grave and die happily
Leave the body of my soul to be a part of me
I do what it takes” (Whatever It Takes)
_________
“We all are living in a dream,
But life ain’t what it seems
Oh everything’s a mess” (Dream)
