ראיון עם הצלמת נעם מוסרי בן-גוריון
מאת: שני צדיקריו
אנחנו שמחים לארח היום את נעם בן גוריון – מוסרי שנכנסה לאחרונה לתפקיד רכזת ומלווה אוצרותית של התערוכות והגלריה החברתית בסטודיו גברא
זהו תחום מרתק שנוגע בלב העשייה היצירתית שלנו – החיבורים בין מה שנעשה בכיתה ובסטודיו לבין מה שקורה בעולם האמנות והצילום בחוץ: הזדמנויות תצוגה, תערוכות, הגשות, פלטפורמות חדשות, קשרים עם מוסדות, גלריות ואוצרים.
המפגש הזה נועד לאפשר לכולנו – סטודנטים, בוגרים וחברי הקהילה – להכיר את מי שעומדת מאחורי הקלעים של ההזדמנויות האלה, לשמוע ממנה על הגישה שלה, על הדרך בה היא פועלת, ועל איך אנחנו כקהילה יכולים לקחת חלק פעיל, ללמוד ולהתפתח דרך התחום הזה.
אז נעם, נתחיל בכמה שאלות להיכרות…
ספרי לנו קצת על עצמך – מה הרקע שלך באמנות ובצילום, ואיפה זה פוגש אותך היום?
הגעתי לצילום לגמרי במקרה, כמו מישהי שמצאה את עצמה בצומת דרכים. הייתי באמצע משבר גיל 40. אחרי שנים בעולם הטיפול – עבדתי עם ילדים עם לקויות למידה, הדרכתי הורים, יוגה, אלבאום – כל מה שנוגע לפער בין הפוטנציאל למימוש – פתאום הרגשתי שזהו, שסיימתי פרק. הקרקע נשמטה, לא ידעתי מה הלאה.
ואז חברה אמרה לי: "יש לך עין, את מצלמת כל כך יפה באינסטגרם – אולי זה יעשה לך סדר בראש." התקשרתי לסטודיו גברא, אינגה ענתה לי בחיוך דרך הטלפון (מאז אנחנו חברות).
נכנסתי לגברא עם הילד השלישי, עוד בהנקה, ובתוך רגע הרגשתי בבית. הייתה אווירה של משפחה, של אנשים שהייתי רוצה ללמוד מהם ולשתות איתם קפה. למדתי שנתיים – יסודות, מתקדם, מקצועי וסטודיו – ונשאבתי לזה. זו הייתה התאהבות מטורפת.
אבל מה שהדהים אותי זה שבסופו של דבר, גיליתי שזה לא כזה שונה מהטיפול. גם בצילום אתה פוגש אנשים, שואל שאלות, צועד איתם תהליך. בצילום תדמית למשל – זה לא רק "לצלם מישהו יפה", זה ללוות אותו רגע עד שהוא מרגיש שהוא עצמו. באמנות – אנחנו נוגעים בקרביים, בשריטות. הבנתי שדרך הצילום אפשר להגיד משהו עמוק, אישי, וגם חברתי.
נושא התערוכה "שלמים" (תערוכת היחיד הראשונה שלי) הוא סטיגמה של מתמודדי נפש, התערוכה עסקה לא במחלה עצמה – אלא בבושה, בשתיקה, במה שהסביבה לוקחת איתה. זה היה במכללת עמק יזרעאל, עם אשת הנשיא ונציגים מהחינוך והטיפול, והייתה הסברה מדהימה שנוצרה מסביב. באה אליי אחות של אחת המצולמות, ואמרה לי בדמעות שהיא לא הייתה מגיעה – מרוב בושה – לולא התערוכה. זה רגע של אמת, ושם אני רוצה להיות – איפה שאמת נוגעת באמת.
איך הגעת לתפקיד של אוצרות?
זה התחיל לגמרי מלמטה. באחת התערוכות הראשונות שלי, עבודה שלי התקבלה לתערוכה ביפו שעסקה בקהילה הטרנסית – ונמכרה! הרגשתי פתאום שיש לי בידיים כלי מטורף – שהצילום זה לא רק מקצוע, אלא דרך לבטא את עצמי.
התחלתי לחפש איפה להציג, לא חיכיתי שיבואו אליי. חצבתי באבן – הגשתי והצגתי בפוטו ישראל, אוניברסיטת חיפה, גבעת חביבה, ועוד תערוכות קבוצתיות. למדתי לבד איך מפיקים תערוכה – מהרעיון, דרך הקונספט, יח״צ, ההגשה, הכל. יזמתי עם קולגות תערוכות יש מאין.
ואז רותי מסטודיו גברא התקשרה, והציעה שארכז את תחום האמנות והקהילה. לרותי יש נטייה כזאת לדעת את הדבר הנכון עוד לפני ששמתי לב. היא אמרה – "כבר עשית את זה, את רק צריכה להיכנס לנעליים." והנה, פתאום זה התחבר. מיד עניתי שאקח את התפקיד על עצמי בלי לחשוב פעמיים.
מה זה בעצם "קול קורא"? ואיך נראה התהליך של להשתתף בתערוכה?
קול קורא זה כמו מגפון שאומר: "בואו, תנו לעבודות שלכם להדהד החוצה."
יש משהו מרפא בזה – לא רק יצירתי. זו הזדמנות להגיד משהו בלי מילים, להגיד את מה שלא מסחרי, שאין לו זמן או מקום אחר. לפעמים זו תעלומה, לפעמים זו שאלה, לפעמים זו פשוט דחף לצלם משהו שאנחנו לא מבינים עדיין – צבע, מבנה, רגע.
התהליך – מתחיל בפרסום של קול קורא. מגישים 3–5 עבודות, אפשר גם לכתוב כמה מילים על עצמכם או על הסדרה, אבל לא חובה. זה לא מבחן.
אני שם כדי ללוות – כי הייתי במקום הזה. אני יודעת כמה זה מפחיד להיחשף. אנחנו מתחילים בשיח, נושמים ביחד 🙂
יש גם כתובת מייל לשאלות, ליווי אישי למי שרוצה. אני בוחרת עבודות לא לפי הטכניקה, אלא לפי כמה שזה נוגע, מה הסיפור שזה מספר.
מה החשיבות של התחום הזה בתוך סטודיו גברא?
גם מי שלומד צילום מסחרי – מביא איתו משהו אישי. זה קורה מעצמו.
אני רואה את זה כמרחב שמאפשר גם לסטודנטים וגם לבוגרים להוציא את הקול האישי שלהם. לתת מקום למה שכבר קיים – רק להאיר עליו.
וזה יוצא גם החוצה – תערוכות אמיתיות, עם קהל, תגובות, פרסום.
יש לך דוגמה לתערוכה או קול קורא שהיה משמעותי במיוחד עבורך?
כל תהליך כזה מרגש, במיוחד כשאמרו לי "לא" – ולמדתי להמשיך הלאה.
הבנתי שכל שליחה היא אימון. כל פעם שאני שולחת – אני מתאמנת בלכתוב טקסט, לבחור עבודות, לערוך סדרה, להכין קובץ קורות חיים… זה לא סתם תרגול טכני – זה עוזר להבין את עצמי.
אחותי, שהיא תסריטאית, עזרה לי לנסח טקסטים. למדתי לוותר על פריים שאני אוהבת – אם הוא לא משרת את הגוף הכולל.
למדתי שאם לא קיבלו אותי – זה לא אומר שהעבודות שלי לא טובות, אלא שהן פשוט לא התאימו לתערוכה הספציפית.
הדבר הכי חשוב – זה לא לפחד לשלוח., לעשות פשוט לעשות.
ומה את חולמת על תחום התערוכות והקולות הקוראים בשנה הקרובה בגברא?
החלום שלי הוא שחבר'ה שלא הציגו מעולם – וגם צלמים ותיקים ומוכרים – יציגו זה לצד זה.
שיהיה פה מרחב חי ותוסס של שיח אמנותי. שנמשוך אמנים מכל התחומים.
ושנמשיך להעז – להגיד את מה שלא תמיד נעים, מה שלא תמיד ברור, אבל כן רוצה להישמע.
