בית הלוחם שלי- סיפור מזווית אישית
מאת: רון מנדיל
יום הזיכרון 2025
בכל אחד מאיתנו נוגע היום המורכב הזה מהזווית האישית שלו
בעיני בלתי אפשרי להיות ישראלי ולא לחוש ביום הזה תחושות עמוקות.
השירות הצבאי הוא חוויה ישראלית ייחודית, החברויות שנרקמות בצבא הולכות איתנו לאורך כל החיים וכך גם הקרבות, המלחמות, הפציעות בגוף, הפציעות בנפש והאובדן שחלקנו חווינו.
יום הזיכרון 2025 מתרחש כשכולנו עדיין תחת השפעת טראומת ה- 7 באוקטובר.
כמעט שנתיים של מלחמה – חללים, פצועים וחטופים שעדיין נמצאים בשבי החמאס וכמובן העננה של הטבח הנורא שחווינו.
ביום הזה ובכלל בחיים, כל אחד מאיתנו מתמודד עם סיטואציות ותחושות קשות בדרכו
אין דרך אחת טובה מהשנייה
הדרך שלי להתמודד בסיטואציות קשות או מלחיצות היא להיות עסוק בעשייה… פשוט לנקות את הראש ממחשבות ולהיות עסוק בעבודה- רצוי עבודה פיזית קשה שמנקה את המחשבות.
התחום של פוסט טראומה הוא תחום שמעסיק אותי כבר שנים, לא חקרתי את התחום אקדמית, אך לאורך שנים של היכרות ועיסוק בתחום גיבשתי תפיסה.
בעיני אין 0 או 100- כולנו נמצאים איפשהו על רצף הטראומה, כל מי שחווה מלחמה נמצא איפשהו על הרצף, את רבים מאיתנו אפשר להגדיר "פוסט טראומה בתפקוד גבוה" ועל אחרים הטראומה משפיעה על התפקוד היום יומי באופן הרבה יותר דרמטי, אצל חלקנו ה"שריטה" צפה מיד לאחר האירוע ואצל אחרים היא צפה אחרי שנים של בלבול… אני מניח שזה קשור בחוויה אותה חווינו אך גם מבנה האישיות משפיע לא פחות.
אחרי ה-7 באוקטובר התחושה שלי היא שכולנו, כל המדינה, נמצאת בסוג של טראומה, וכל אחד מתמודד איתה בכלים שהוא מכיר.
ואני מכיר את המצלמה וההשפעה שלה על אנשים
מתוך ההיכרות האישית שלי עם אנשים המתמודדים עם סימפטומים של פוסט טראומה, מתוך החוויה האישית שלי עם עצמי ומתוך ליווי אישי ומחבק לסטודנטים שזיהיתי לאורך השנים, שחוו פוסט טראומה, וגם מתוך הראייה וההבנה שלי את ההשפעה העצומה של הצילום על איכות החיים של המתמודדים החלטתי שאני חייב ליצור מיזם שעוסק בחיבור בין צילום לפוסט טראומה.
בשלוש השנים האחרונות ניסיתי להניע מספר מיזמים, אך לצערי לא הצלחתי להביא אף אחד מהם לידי הגשמה, אבל אז הגיע הזדמנות… ואני – אני צייד של הזדמנויות…
לפני כמעט שנה קיבלנו שיחת טלפון למזכירות הסטודיו – מישהי שביקשה לקבל הצעת מחיר למשהו… זה אמנם קורה לא מעט ולרוב זה לא מתפתח … אבל משהו בשיחה משך את תשומת לבי "מי זה?" שאלתי, "מישהי מבית הלוחם בירושלים שמבקשת הצעת מחיר…", "תעבירי לי את השיחה" ביקשתי ועל הקו הייתה אבישג.
"הי אני אבישג מבית הלוחם – אני צריכה הצעת מחיר לקורס צילום"
"אני לא נותן לך הצעת מחיר" עניתי "אני מגיע לפגישה…"
למחרת בבית הלוחם בירושלים, פגשתי את אבישג והרצל מנהל בית הלוחם והתחלנו בתהליך מימוש החלום… אני חוסך מכם את כל התהליכים והאתגרים ומדלג לספטמבר כשפתחנו את המחזור הראשון של קורס יסודות הצילום בבית הלוחם בירושלים במסגרת "מסע שיקום" המיועד לפצועי "חרבות ברזל".
את הקורס הינחו גיל לוין, משלנו, האחד והיחיד יחד עם חן שרלו הלמן, מומחית בטיפול באומנות ובפוסט טראומה ובליווי של ד"ר אופירה הוניג ממרפאות "לא לבד" ואני.
כבר פתחתי קורס יסודות פעם או פעמיים בחיים, אבל מפגש הפתיחה של הקורס הזה היה שונה כמובן, התרגשות מהולה בחששות, האם יגיעו, מי יגיע, מה הפציעות, כמה הם ישתפו פעולה ובגדול… מה יהיה…
מה שנוצר במהלך שלושת החודשים היה מבחינתי אושר גדול, הצטרפתי ליציאות לצילומים וחוויתי ממקור ראשון את הפתיחות הגדולה של החברים, התמיכה ההדדית, החברות ואפילו הרעות שנוצרה בין החברים והרגשתי חלק משמעותי בהגשמה… אושר גדול וזכות גדולה.
באחת היציאות לצילומים שאלתי את אחד החברים שהסתובב רוב הזמן עם אוזניות על האוזניים "למה האוזניות?" והוא השיב שכל רעש "מקפיץ" אותו ושהאוזניות מאפשרות לו לסנן רעשים… ביציאה לצילומים ראיתי שהוא מוריד את האוזניות ומניח אותן על הצוואר, שאלתי אותו "ומה עכשיו?" "לא יודע" הוא ענה לי "כשאני שם את העין שלי בעינית אני כאילו בסוג של מדיטציה… וזה נותן לי שקט…" התרגשתי ממש ושוב נוכחתי בכוח המרפא שיש למצלמה.
שיא המסע היה ללא ספק היציאה לצילומים ליומיים בעין גדי, היה חשוב לי שהכל יהיה מתוקתק ושהלו"ז יהיה מאורגן, אחרי יום של צילומים וארוחת ערב מפנקת, התיישבה כל החבורה מתחת לעץ הבאובב במדשאה של קיבוץ עין גדי.
אחד החברים הוציא גיטרה, נמזגה שם כוסית או שתיים… הם שרו ודיברו בפתיחות מטורפת, פרגנו וחיזקו אחד את השני ואני ישבתי בצד, התבוננתי ושתקתי והלב התפוצץ מגאווה והתרגשות.
לפנות בוקר יצאנו לצילומי זריחה בים המלח.
אם יש מישהו שלא חווה את החוויה הזו אני ממליץ בחום, הזמן הזה הוא רגע של קסם, קסם הבריאה, מול הרים וים, כשהשמש בוקעת, בשקט בשקט, כל אחד עם עצמו, היה מדהים.
בסיום המסע הציגו החברים את הצילומים שלהם בתערוכה בבית הלוחם, שכללה לצד הצילומים חלק נוסף של המסע- כתיבת טקסטים. המשתתפים הוסיפו מילים ורגש לצילומים שצילמו, והצילומים קיבלו משמעות חדשה ועמוקה- עוד רובד של תחושות, עוד רובד של חשיפה.
החוויה הייתה עוצמתית ומיוחדת לכל מי שלקח חלק במסע הזה, החלק העצוב בתערורה היה שנפרדנו (לא באמת…) החלק המשמח יותר זה שממש עכשיו, בסוף אפריל פתחנו את המחזור השני…
הסיפור הזה מסופר דרך העיניים שלי- יום הזיכרון הוא יום קשה ועצוב, לכולנו קשה – כל אחד בדרכו. אני מזמין את כולנו לחשוב טוב ולהיות נדיבים- כל אחד במה שיש לו לתת.
בואו נעשה טוב – הכי טוב שאנחנו יכולים.
נחבק, נחזק ונתחזק.
רון מנדיל, מנהל סטודיו גברא
