שמי שלי יפה אבידור, בת ארבעים ושתיים, נשואה ואימא לשני ילדים, מצלמת אנשים ובוגרת סטודיו גברא.
את נלי פגשתי בביתו שברמת פולג, נלי שפר הוא צלם אוכל מוותיקי הצלמים בארץ, פורץ דרך בכל מה שקשור לאיך שאנחנו רואים ותופסים היום צילומי אוכל. נלי החל את דרכו בשנות השבעים ופריצת הדרך המשמעותית וההכרה בעבודותיו הגיעה כאשר יחד עם השף ישראל אהרוני יצרו שפה חדשה שחיברה בין צילום ואוכל, יחד הם הביאו בשורה לשוק הצילום והאוכל הישראלי, הספרים שצילמו יחד בארץ ובמקומות שונים בעולם הפכו להיות האורים והתומים של צלמי אוכל שבאו בעקבותיו.
נלי פרסם עשרות ספרים (עם אהרוני אך לא רק) צילם לעיתונים ולמגזינים והתגלה גם כאיש של מילים.
כיום, בשל מחלתו, נלי בעיקר כותב, מרצה ועוסק בפוטותרפיה.
בחרתי להיפגש עם נלי לשיחה ולצלם אותו בבית שלו, בתאורה טבעית, כך בעיני הוא היה בוחר לצלם, רציתי להעביר משהו מהתחושה של המפגש, עוד לפני שהוא קרה.
המפגש עם נלי היה מרגש עבורי, פגשתי איש צנוע, שההתרגשות שלי ממנו אולי קצת הביכה אותו…
התיישבנו לשיחה על החיים, עולם הצילום של פעם לעומת היום, דיברנו על הצילום ככלי טיפולי. נלי שיתף בנדיבות וסיפר לי גם את הסיפורים שמאחורי התמונות, הוצאנו ספרים מהספריה הענקית שבביתו, התבוננתי, קראתי, הכרתי והתאהבתי.
ישבנו יחד למעלה משעה, המצלמה והמשימה לשמה נשלחתי כמעט ונשכחה, בין המילים למשפטים לחצתי כמה קליקים ובסוף המפגש עוד קליק או שניים, כדי להיות בטוחה שיש לי את זה, שלא לחזור בידיים ריקות 🙂
יצאתי מהמפגש עם חיוך, בהודיה גדולה, מלאת השראה ועם תקווה קטנה שיהיו לנו עוד מפגשים כאלה בעתיד (רק בלי המצלמה כי נלי אוהב מאוד לצלם, פחות להצטלם)
חיפשתי איזה משפט סיום מנלי, משהו שקשור בצילום, אבל נלי בחר לתת לי דווקא משפט לחיים, משפט של פרספקטיבה, הוא חייך ואמר: " למרבה הצער, הנשמה לעולם לא מזדקנת…"
