ראיון עם מור שמושקוביץ
מאת: רון מנדיל
והפעם ראיון עם אחת השותפות שאני אוהב במיוחד (אני אוהב את כולם במידה שווה…) מור שמושקוביץ’- בוגרת של סטודיו גברא, צלמת וחולקת את הסטודיו העתידי שלה עם גיל לוין.
הי מורק’ה בוקר טוב, שנדבר קצת על הקואופרטיב?
“יאללה בוא נדבר…”
“אז מה זה הקואופרטיב עבורך?”
“מבחינתי זו הזדמנות די מדהימה, שאני מסתכלת עליה בשני מבטים. המבט הראשון הוא כלפי עצמי. זו הזדמנות עבורי שיהיה לי סטודיו משלי, מקום לצלם בו, ליצור בו, להרגיש שהוא שלי ממש, שהיה לי חלק בעיצוב של מקום שיש לי נגיעה אישית בו וגם על הצורך להיות מוקפת בעוד אנשים שעוסקים כמוני בצילום, ביצירה וגם מתפרנסים מזה…”
“זו פעם ראשונה שיש לך סטודיו משלך?”
“לא, היה לי סטודיו עם שותפה שלא הייתה צלמת, היינו בתוך מתחם שהיו בו עוד סטודיואים של אומנים אחרים, אבל לא היו עוד צלמים ולא הרגשתי שיש לי קשר מיוחד עם הסטודיואים סביבי.
הסטודיו היה סטודיו חצי לצילום וחצי לאומנות, השותפה שלי ואני לא הגענו הרבה יחד לסטודיו והרגשתי קצת לבד ואני לא כל כך אוהבת להיות לבד… אני צריכה אנשים סביבי שאני יכולה להתייעץ איתם, לשבת לכוס קפה ולהחליף רעיונות, אנשים עם תחומי עניין דומים. תמיד הייתי עצמאית, אבל תמיד דאגתי להיות בסביבתה של אנשים שעניינו אותי, ובחרתי במקומות עבודה שבהם אני מוקפת באנשים שאני יכולה לדבר איתם במהלך היום. שם הרגשתי קצת לבד, זה הרגיש לי ריק. אחרי שנה לא חידשתי את החוזה ונפרדתי מהמקום.
תכלס זה דגדג לי, באיזשהו מקום כן רציתי סטודיו משלי, התלבטתי לא מעט זמן, אם בא לי להיכנס להרפתקה הזו שוב, לקחת אחריות על חלל והאמת שדי חששתי.
כשגיל דיבר איתי וסיפר לי על הקואופרטיב מיד אמרתי כן!!!
מבחינתי להיות מוקפת בקהילה של צלמים, שכולם מדברים באותה שפה, בעיקר שאלה בוגרי גברא, זה משהו שנתן לי ביטחון.”
“אני יודע איך אני מרגיש עם הבוגרים שלנו, אבל מענין אותי איך את, שסיימת את הלימודים לפני לא מעט שנים, איך את מרגישה את הקהילה של גברא?”
“אני אגיד את זה פשוט, כל מי שלמד בגברא אני יכולה לפנות אליו לעזרה גם אם אלה אנשים שאני לא פוגשת ברמה היומיומית ואפילו כאלה שאני לא לגמרי מכירה, עצם זה שאני בוגרת של גברא וגם הם, אני יודעת שהם ישתדלו לעזור לי בכל מה שאבקש, זו תחושה נעימה ותחושה שמבחינתי היא חשובה וגורמת לי להרגיש ביטחון ולכן כשגיל שאל אותי היה לי הכי קל וברור להגיד לזה כן.
המבט השני שאני מסתכלת דרכו על הקואופרטיב הוא המבט החוצה- לתעשיית הצילום, ללקוחות, לעולם… זה משהו חדש, אין כזה מקום שכל כולו עוסק בצילום, על שלל הגוונים שלו- צילום סטילס מסחרי, צילום סטילס אומנותי, צילום אנלוגי, צילום וידאו, גלריה לצילום, מקום שמרכז בתוכו הרבה אנשים שהם חלק מרכזי בקהילת הצלמים בישראל, כל כולו מכוון צילום – זה משהו שהוא מאוד מחדש וחשוב בעיני, מבחינתי זו הזדמנות להיות חלק ממשהו שהוא משמעותית יותר גדול מסטודיו משל עצמי.”
“אז שתפי קצת- מה את מתכננת שיקרה בסטודיו של מורק’ה?”
“לעבוד… לצלם- פורטרטים, אנשים, צילומי משפחה- אלו הכיוונים וגם כמובן לצלם פרויקטים שלי, שאני מגדירה אותם יותר אומנות, דברים שאני עושה כל הזמן, עכשיו יהיה לי חלל שיאפשר לי להמשיך ולהתפתח בכיוון הזה. גיל ואני מתכננים להקים בסטודיו חדר חושך, ומעבר להדפסות נעשה שם עבור עצמנו, אנחנו מתכננים לקיים סדנאות והדרכות בתחום של צילום אנלוגי”.
“ספרי לי קצת על הפרויקטים שאת מצלמת בתחום האומנות”
“אני מצלמת הרבה שנים סטיל-לייפ, בעבר היה לי נוח והייתי מקימה סטים אצלי בבית, היום עם שני ילדים זה קצת בעייתי… אני מאמינה שבסטודיו החדש אני אבנה עמדה בדיוק לצורך הזה”.
“סליחה שאני שואל… אבל מה מעניין בסטיל-לייפ?”
“תמיד נמשכתי לטבע דומם, זה סט שאני יכולה לעצב אותו בדיוק כמו שאני רוצה, אני יכולה לעבוד על ההעמדה של הסט שעות, זה ממש תרפויטי מבחינתי, לעצב, להתבונן בקומפוזיציה, לדייק את התאורה, אמנם זה טבע דומם אבל יש לו התפתחות ואני מצלמת את ההתפתחות ויכולה לבחור בסוף מה אני רוצה להציג.
יש לי תחושה של שליטה מלאה על הצילום, אני מאוד אוהבת ומתחברת לז’אנר הזה בצילום, בעיני זה סוג של סימבוליות לחיים ומוות, יש בזה הרבה עיסוק בזמן, באסתטיקה של החיים וגם של המוות.
העיסוק ביופי, מה נחשב יפה בעינינו, מה קורה כשמשהו חי נובל? שאלות שעוקות בזמן ובשינויים של גוף ושל חומר … שאלות שמעסיקות אותי הרבה שנים, זה המקום שלי לחשוב על הדברים ולהתעסק בהם.
באומנות יש את הרגע הזה שהיוצרות מתהפכות. שהעבודה כבר שם ואתה כמו עבד שלה, עושה מה שצריך כדי להמשיך ולקיים אותה. ההתפתחות הזו מתרחשת מתוך העשייה, יש הרבה דברים שנולדים מתוך העשייה, אפשר לכתוב עליהם או לחשוב אותם אבל עד שלא תעשה אותם לא תוכל לדעת באמת לאיזה כיוון הם ילכו ולאן הם יגיעו.
חוץ מזה יש לי פרויקט נוסף, אחר לגמרי, שבו אני מצלמת אימהות יחידניות.”
“איך הגעת דווקא לצלם אימהות יחידניות?”
“אימא שלי גידלה אותי כבת יחידה לאם חד הורית, בשנות ה- 80 וה-90 זה לא היה כל כך נפוץ כמו היום. זה סוג של תא משפחתי שאני מאוד אוהבת ומחוברת אליו.
הרבה זמן רציתי לעשות בהקשר הזה איזשהו פרויקט מצולם ובשנה האחרונה התחלתי לצלם אימהות יחידניות עם הילדים והילדות שלהן. אני עוד לא יודעת לאן הפרויקט הזה יתפתח, אבל מבחינתי המצלמה היא כלי נהדר לחקור משהו שמעניין אותך, אם זה משהו פנימי שלך או אם זה משהו חיצוני לך. צילום הוא עוד דרך להתקרב לדבר, וגם במקרה הזה הצילום מאפשר לי להתקרב עוד צעד פנימה לתוך הדבר הזה שנקרא תא משפחתי של אם ובתה או אם ובנה.”
“זה נשמע כמו סוג של מסע פנימה, איך עושים את זה בפרקטיקה?”
“היום זו לא בעיה, אני גרה בתל אביב ויש במעגלים הקרובים אלי לא מעט אימהות יחידניות. התחלתי מאימהות שאני מכירה, כאלו שגרות בשכונה שלי, חברות שלי, אימהות מהגנים של הבנים שלי, שהרבה מהן בחרו להקים משפחה בעצמן, אבל בגדול ב- 2023 בתל אביב לא מסובך למצוא אימהות שעשו את הבחירה הזו.
אני מדברת איתן, מסבירה להן מה אני עושה, מגיעה אליהן הביתה, אני בודקת מאיפה מגיע אור יפה, אני בדרך כלל מעדיפה לעבוד בדיי-לייט וליצור סיטואציות טבעיות, יחד אנחנו בוחרות איפה לצלם, מה לובשים ועובדות על העמדה, מבחינתי יש חשיבות לסביבה הביתית אבל עכשיו כשיש סטודיו אולי אזמין אותן לסשן נוסף בסטודיו”
מור שמושקוביץ, אמא למתן ודני, בוגרת החוג לפילוסופיה ואמנות באוניברסיטת תל אביב, בוגרת התכנית ללימודי המשך באמנות בבית ברל, תרפיסטית ועוסקת בצילום והוראה,בוגרת סטודיו בית ספר לצילום.
צילומים: מור שמושקוביץ
