ראיון עם טל גבעוני
מאת: רון מנדיל
פגשתי את טל לשיחה אישית בארבע עיניים.
גבעוני צלם פורטרטים מהמבוקשים בארץ, מלמד אצלנו בסטודיו גברא את פרק הפורטרטים והוא מזמן כבר חלק מהמשפחה המורחבת, גבעוני בן 44 נשוי ואב גאה ליונתן ולמיקה.
שאלתי אותו איך התחיל ה”רומן” שלו עם צילום, “בצבא עשיתי קורס מאוד בסיסי בצילום ואחרי הצבא מצאתי את עצמי מצלם בעיקר את הסביבה הקרובה, את הטיולים והשיטוטים שלי. בתקופה ההיא לא חשבתי שהצילום הוא משהו שיהפוך לחלק כל כך מרכזי בחיים שלי.”
“אחרי הצבא, בעידודו האינטנסיבי של אבא שלי, נסעתי ללמוד מנהל עסקים באוניברסיטת דרום קליפורניה ודרכי נראתה סלולה לכיוון העולם העסקי, אחרי הלימודים התקבלתי לעבוד בחברה מאוד גדולה בארה”ב כמנתח מותג ועבדתי בפרויקטים מטורפים, התחושה בהתחלה הייתה של הצלחה גדולה, אך עם הזמן התחלתי להרגיש תסכול, כמו בורג קטן במערכת גדולה, תכלס השתעממתי וכבר לא היה לי חשק ללכת לעבודה, הרגשתי שאני חי מסופ”ש לסופ”ש, נמאס לי מהמשרד והיתה חסרה לי העבודה בחוץ, להרגיש שאני עובד עם הידיים, שאני יוצר משהו…”
“ערב אחד ישבתי עם חבר ושיתפתי אותו בתחושות שלי, “מה אתה אוהב לעשות?” הוא שאל אותי, “לא יודע” עניתי… “אולי לצלם…” חשבתי בקול רם… והוא אמר: אז לך על זה…” באותו לילה נרשמתי לקורס צילום ופשוט עפתי בקורס, כל כך נהניתי שרק רציתי להיות שם כל היום, לצלם, להיות בחדר חושך, פרחתי… גרתי אז בלוס אנג’לס, היה לי טוסטוס חצובה ומצלמה והייתי נוסע בערב, מעמיד את המצלמה באמצע שום מקום ומצלם, עבדתי ביום במשרד ובלילה הייתי הולך לצלם ולעבוד בחדר חושך”.
“ואז הגיע משבר 2008… המשבר הכלכלי בארה”ב בו פוטרו אלפי אנשים, גם בחברה שבה עבדתי פיטרו יותר ממחצית העובדים ודווקא אותי רצו להשאיר, קיבלתי טלפון מהבוס הישיר שלי שאמר לי שרוצים שאני אשאר אך יעדו אותי לתפקיד אחר, תפקיד עוד פחות מעניין, נסעתי למשרד לשמוע את הבשורה בסערת רגשות ובדרך למשרד התקשרתי לאבא שלי ואמרתי לו שאני לא נהנה מהעבודה ושאני רוצה להיות צלם, אבא שלי, שאני מאוד מעריך אותו, הוא איש עסקים והאמת שהוא לא ממש אהב את הרעיון.”
“אבל אני בשלי, החלטתי והודעתי בעבודה שאני לא ממשיך, הם היו המומים, אבל אני כבר יצאתי לדרך… דיברתי עם חבר שהיה מקושר לעולם הצילום והוא הזמין אותי לסט צילומים, תכלס לא היה לי מושג מה זה להיות צלם, אבל החלטתי שזה מה שאני רוצה לעשות, הגעתי בשש בבוקר לאחוזה היסטרית בוורלי הילס, לא ידעתי שהחבר היקר שלי נידב אותי לתפקיד מהמם… עשו אותי הבייבי סיטר של הבת של ניקול ריצ’י שהצטלמה באותו היום… אבל לא היה לי איכפת, מסביבי התרוצצו צוות ענק, אנשים באים והולכים, פורקים ציוד, כולם עסוקים… נשמתי עמוק והרגשתי כאילו באתי הביתה- ככה אני רוצה…”
כבר אז הבנתי שהמצלמה תיקח אותי למקומות שלא אגיע בלעדיה, שאפגוש אנשים שלא אפגוש בלי המצלמה, עד היום אני נכנס לא פעם לפרויקטים שהם לא בהכרח מאוד כלכליים, אבל אני מרגיש שאפגוש דרכם אנשים מעניינים או שאגיע למקומות חדשים.
“מעניין, אתה יכול לנסות להגדיר מהי המצלמה עבורך?”
המצלמה היא הקוקאין שלי היא סם האומץ שלי, אני יודע שזה לא תמיד נראה ככה, אבל אני באופי שלי ביישן והמצלמה מאפשרת לי להיפתח לאנשים או לפגוש אנשים שרק יכולתי לחלום לפגוש והמצלמה מאפשרת לי להביט בהם בגובה העיניים
אם היית צריך לבחור מקום אחד שהמצלמה לקחה אותך ולא היית מגיע אליו ללא המצלמה, מה זה יהיה המקום הזה?
“וואו… אם אני צריך לחשוב על מקום אחד אז הייתי בוחר בברלין, לפני מספר שנים עשיתי פרויקט צילום של אומני בורלסק בברלין (הערת הכותב- בורלסק הוא מופע סטירי, אירוטי, ביקורתי – בעבר הוא שימש נשים להעביר ביקורת על המערכת הגברית וכיום הוא יותר משמש להעצמה אישית בין כל המגדרים), נסעתי לברלין, שכרתי דירה קטנה של שני חדרים, בחדר אחד גרתי ואת השני הפכתי לסטודיו קטן, פגשתי ונחשפתי לאנשים שהם ההיפך הגמור ממי שאני, מהאופן שבו גדלתי וחונכתי, הייתי צריך לשים בצד כל דעה קדומה ורק אז הייתי יכול לפגוש את האנשים האלו- ללא ספק פרצתי שם גבול של עצמי, צעדתי צעד לתוך עולם אחר, שונה מכל מה שאני מכיר שונה מכל מקום שאני יכול להרגיש בו בטוח ובכל זאת הרגשתי שם מוגן- לא הייתי נוסע לברלין ולא הייתי מסוגל להתחבר למקום ולאנשים ללא המצלמה.”
וואו, סיפור מרתק, בא נחזור רגע לדרך שלך, מתי הגעת לארץ ואיך התחלת את הדרך שלך פה?
“הגעתי לארץ בגיל 32, חשבתי שאני יודע הכל כי באתי מהוליווד… אבל תכלס לא ידעתי איך להיכנס לתעשייה פה בארץ, הבנתי שאני צריך למצוא את הדרך להכיר ולהבין את התעשיה בארץ, חברה הכירה לי את מירי דוידוביץ’ והלכתי לעבוד כאסיסטנט שלה, במקביל קיבלתי מלגה ממשרד הקליטה כתושב חוזר והלכתי ללמוד בסטודיו גברא, עוד כשהיה ברחוב העבודה, שם הכרתי את רונן אקרמן ז”ל שהיה מורה בקורס והתחלתי לעבוד במקביל גם כאסיסטנט שלו”.
אני זוכר את ההפקה שעשיתי בקורס בפרק תדמית שהוא לימד, התחלקנו לזוגות ואני הייתי צריך לצלם את אחד מחברי לקורס, הלכנו לחוות סוסים וצילמתי אותו בדמות בוקר, אקרמן הרעיף אלי שבחים וכך נכנסתי לעבוד גם כאסיסטנט שלו”
היית ממש ממוקד מטרה- לימודים ואסיסטנט של מירי ושל אקרמן במקביל- צפוף…
הבנתי שזו הדרך שלי, אני חושב שהיכולת שלי לשים בצד את האגו אפשרה לי, על אף המעבר מההפקות הגרנדיוזיות של הוליווד להפקות בקנה מידה הישראלי, לראות את הדברים הטובים בכל אחד מהם ואפילו להעריץ את היכולות הכל כך שונות של כל אחד מהם.
אחרי תקופה מסוימת הרגשתי שהגיע הזמן שלי, שזה הרגע שלי, התחלתי לחשוב מה השלב הבא ואיך אני מוצא קשרים כדי להיכנס לתעשייה- אני תל אביבי – בטח אני מכיר מישהו שמכיר מישהו… ישבתי עם חבר בפאב ופתאום ניגשה אלי מישהי שלמדנו יחד… שרית ארדיטי, שמסתבר שהיא עובדת בדוברות של “רשת”, אבל כמו שאמרתי אני ביישן… ולא דחפתי את עצמי יותר מידי.
אחרי כמה ימים הייתי עם אקרמן על סט צילומים והוא קיבל טלפון, שמעתי אותו אומר שהוא מצטער אבל לא יכול לקחת איזו עבודה בגלל ניגוד עניינים (הוא עבד עם ערוץ מתחרה), שאלתי אותו על מה הייתה השיחה והוא אמר- אמרתי להם שידברו איתך… הייתי בשמיים, דקה אחרי התקשרה שרית ארדיטי מרשת…
מבחינתי הסיפור הזה מייצג את העובדה שצריך להיות מכוונים למשהו והוא יקרה, בנוסף זה מייצג גם את סטודיו גברא ואת זה שמה שקיבלתי בלימודים זה הרבה מעבר ללימודים טכניים- זה להבין איך התעשיה עובדת ואיך להיכנס אליה.
מה זה סטודיו גברא בשבילך?
“אני רוצה לענות לך ברמה הפילוסופית ואני רוצה להגיד לך שעל אף שאתה מנהל את סטודיו גברא, אתה לא באמת מבין מה המשמעות של סטודיו גברא… סטודיו גברא זה משהו שהוא יותר גדול ממך או מרותי סטודיו גברא זה HUB זה מקום שיוצאות ממנו שלוחות, שיוצאים ממנו ענפים דקים ומהם עוד ועוד ענפים וכדי שתתרחש צמיחה והכול יעבוד, צריך שהדברים ישלימו אחד את השני, בסטודיו גברא קיבלתי הרבה מעבר לידע, בכנות ה”תעשיה” היא לא מקום פשוט, צריך להחזיק מעמד וה- HUB הוא עוגן משמעותי, נוצרה סביבו קהילה ואני מרגיש שהקהילה הזאת היא משמעותית, היא סוג של רשת ביטחון, שיש לאן לחזור, איפה להביע דעה, פעם בעולם האומנותי היה מקום אליו המאסטר היה מגיע כדי לפגוש את תלמידיו.
אני מרגיש שכדי שאני אגדל הכול צריך לגדול יחד, בעיני לסטודיו גברא יש תפקיד מרכזי בגדילה הזאת- זה המקום אליו אני הולך כדי לשתף עם הסטודנטים את מה שאני ממשיך ללמוד ביום יום שלי מהעבודה שלי , זה בעצם היתרון שבללמוד בסטודיו גברא. מעבר לידע מי שבוחר ללמוד בסטודיו גברא מקבל את כל המידע הכי עכשווי, עדכני, רלוונטי – בעצם הוא מקבל את ההבנה של “העולם האמיתי” זו תוספת משמעותית, לא סתם הסלוגן הוא “מכאן יוצאים צלמים”.
