ראיון עם חיים כהן
מאת: רון מנדיל
היום יום הולדת… היום יום הולדת… חיים כהן צלם אופנה, ביוטי, מוצר, הפקות ועוד, עזב הכול והגיע לסטודיו לראיון קצר + קפה דווקא ביום ההולדת שלו…
חיים בוגר סטודיו גברא והיום מלמד בסטודיו את פרק צילום המוצר הוא אחד השותפים בקואופרטיב והסטודיו החדש שלו כבר מתחיל להראות כמו סטודיו, אז אחרי ברכות וחיבוקים התחלנו…
“אז מה שלומך חיים? מה הקואופרטיב עבורך?”
“רגע… ישר ככה בשאלות הקשות… ?”
“תכלס עכשיו יש תחושה של התרגשות מהולה בלחץ (היסטרי…) מקצב השיפוצים, לא ברור לי איך כל מה שעוד צריך להיעשות יסתיים תוך חודש…”
“בגלל זה אנחנו מחזיקים ידיים ומתפללים חזק… אבל מעבר לזה, עכשיו אחרי שעברנו את שלב הרעיון וכבר מתחילים לראות קירות לבנים וריצפה יפה וברור שהינה זה קורה מה אתה מדמיין שהמקום הזה עבורך?”
“מבחינתי זו חבורה מדהימה של אנשים, כולנו מתחום הצילום, הראיה שלנו על הצילום ואפילו על החיים די דומה, גם בפן העסקי- שהצילום הוא מקור הפרנסה שלנו וגם בפן של החזון- לקחת חלק במקום כמו הקואופרטיב, מקום שדרש מכל אחד מאיתנו לבחור להיות במקום של “ביחד” ולא במקום של “לבד” ולהיכנס להרפתקה שאנחנו לא יודעים באמת לאן היא תתגלגל…
יש בהרפתקה הזאת הרבה מאוד חלקים של “בלתי ידוע” ויש כמובן את הפן החברתי, לשתף פעולה עם עמותה כמו המרחב החברתי, עם אג’נדה חברתית שתאפשר לכולנו לתת מעצמנו גם למטרות שהן חברתיות ולא בהכרח קשורות לעולם הצילום, בקיצור יוצאים להרפתקה…
שורה תחתונה אני מרגיש שיש לנו כקואופרטיב, או כחבורה של צלמים, אחריות והשפעה על איך יראה עולם הצילום בעתיד”
“מה הכוונה? איך היית רוצה שעולם הצילום ייראה בעתיד?”
“הטכנולוגיה מתפתחת בקצב מהיר ולפעמים למי שבאמת לא מבין זה נראה פשוט, שכל אחד יכול להיות צלם.
אני מרגיש שלנו כצלמים מקצועיים יש אחריות- להעביר את האג’נדה האישית והמקצועית שלנו ולנו כקואופרטיב יש את הכוח להשפיע על דור העתיד של הצלמים- לזכור לכבד את המקצוע, לכבד את עצמנו, לתת שירות מקצועי, תמיד לכבד את הלקוח ולתת לו את המיטב שלנו, לדאוג לקבל שכר ראוי וכמובן לזכור לכבד את האסיסטנטים שלנו ואת כל השותפים שלנו לעבודה- להיות מקצוענים.
בסוף כל אחד מהצלמים בקואופרטיב מביא איתו ערך מוסף, כולנו למדנו באותו מקום אצל אותם מורים פחות או יותר ובכל זאת כל אחד מאיתנו בחר להתפתח בכיוון שונה, אחד בצילום אנלוגי, אחר להיות צלם וידאו ואחר להתמחות דווקא בתאורה, אבל יש ביננו הרבה משותף ואני יכול להגדיר את זה כסוג של מסורת, ערכים שקיבלנו גם בסטודיו גברא וגם אני באופן אישי ספגתי כשהייתי אסיסטנט, אני מרגיש מחויבות ואפילו רצון להעביר הלאה את הערכים האלו.”
“רוצה לשתף במשהו מתקופת האסיסטנטיות שלך?”
“ספגתי המון בתקופה שהייתי אסיסטנט, אני יכול להגיד שאפילו הסטודיו שלי נראה היום במידה רבה כמו הסטודיואים שהייתי אסיסטנט בהם, מבחינת העיצוב, מבחינת הציוד, למדתי המון מהצלמים שאיתם עבדתי למדתי הרבה מאוד ממוטי פישביין ז”ל שהיה מקצוען מטורף. וגם מצלמים אחרים, הרגשתי שלכל אחד מהם היה “כוח על”, משהו שייחד אותו ושניסיתי ללמוד ממנו, לאקרמן ז”ל הייתה יכולת מופלאה לתקשר עם מצולמים ולתת להם תחושה שהם כוכבים ענקיים ומכל אחד ניסיתי ללמוד משהו, היום אני מנסה להעביר משהו מהדברים האלו הלאה, סוג של מורשת.”
“לא יודע מי חינך אותך, אבל נראה לי שעשו עבודה טובה… אני חוזר רגע לסטודיו החדש, לסטודיו שעוד רגע ייפתח, למהלך המרגש הזה, מה אתה מדמיין שיקרה במקום החדש?”
“זה באמת מרגש, כמו להיכנס לבית חדש, איך אני אסדר אותו? איפה יעמוד כל דבר? איך יראה יום צילום? אני צריך ללמוד איך האור נכנס לסטודיו, אני אוהב לצלם בסטודיו עם האור שנכנס מהחלון, בסטודיו שלי היום, אני מכיר את האור בכל שעה של היום ולפי עונות השנה… למקום, לעיצוב יש השפעה על האווירה, על הצילום ועל התוצר הסופי, אז זה קצת כמו צעצוע חדש שעוד רגע מורידים ממנו את העטיפה.
“ואיך ה”ביחדנס” ישפיע לדעתך?”
“אני חושב שה”ביחדנס”, השיתוף, הקהילתיות או אפילו המשפחתיות זה חלק מהחוויה בסטודיו גברא, אני חוויתי את זה מהתקופה שהייתי סטודנט, אח”כ המשכתי כמלווה בסטודיו, החיבורים לצלמים בתעשייה, כל זה דחף אותי להתפתח בתחום, גם בתחילת הדרך, בתקופה שהחלום להיות צלם מקצועי היה נראה רחוק וכמעט בלתי אפשרי תמיד הרגשתי שיש סביבי אנשים שמאמינים בי שנותנים לי ביטחון וגם בקואופרטיב אני מרגיש שיהיו סביבי עוד צלמים, חברים שנוכל לעזור אחד לשני להתמודד עם בעיות, תקלות, אתגרים, אנשים שאני סומך אליהם שיבינו בדיוק על מה אני מדבר.
מעבר לחלקים של ה”ביזנס” נראה לי שגם המקום והקשר עם עמותות ידחפו אותנו, או לפחות אותי להשתמש במצלמה למטרות טובות.”
“למה אתה מתכוון?”
“החוויות שעברתי עם המצלמה לימדו אותי שלצילום יש הרבה כוח, בעיני למי שיש את הידע להשתמש בצילום ואת ההבנה של הכוח הזה, יש את האפשרות לעשות טוב.
יש דברים שאני מסוגל לעשות, שעבור מישהו אחר זה יהיו “הצלה” או חוויה משמעותית ועבורי זה היה “צ’יפס”, “קלי קלות…” והרווח שלי מהסיפור זו תחושה נפלאה, תחושה שעשיתי משהו משמעותי עבור מישהו אחר.
בעיני לחברי הקואופרטיב יהיו כוחות משותפים ויחד נוכל להיות משמעותיים אף יותר.”
“מסכים איתך, אני מאמין שדברים טובים יקרו… ועם מבט קדימה ליום שאחרי ואני שם רגע בצד את השיפוץ והאתגרים הכרוכים בו, מה אתה צופה שיהיו אתגרי ההסתגלות?”
“נצטרך להכיר את הסביבה הגאוגרפית, איפה יש פקקים ואיפה פחות, איפה חונים, איפה אוכלים… הדברים הפשוטים, עם השאר אני בסדר.”
“והשכנים החדשים? תחרות? לקוחות שלא רוצים להיות חשופים?”
“בעיני זה קצת “העולם הישן”, פעם לקוח היה מגיע עם קולקציה לצילומים והיה לחץ על הסט- שאף אחד לא יצלם את הבגדים, שלא “יגנבו” איזה רעיון, היום זה הפוך, מעודדים את הדוגמנים והדוגמניות- תעשו סלפי, תעלו לרשתות, כמה שיותר, זה יוצר סוג של שקיפות, חשיפה, כמה שיותר יותר טוב.
השכנים החדשים כמו שקראת להם, אני סומך עליהם, הם חברים שלי, בעיני זה מה שמייחד את היחסים שלנו, אנחנו שקופים אחד עם השני, יש סוג של אינטגריטי, הכול פתוח, סטודנט שישאל אותי שאלה יקבל הכול פתוח, זה קורה גם בקורסים שאני מלמד, מתייעצים איתי בהצעות מחיר, הזמנות עבודה ואני משתף, כמו ששיתפו אותי המורים שלי כשהייתי סטודנט.
אני מפנטז על עוד שנה, כשהסטודיו החדש יהיה כבר סוג של שיגרה, שנצא רגע מהסטודיו לטברנה בחצר האחורית, ניפגש, נקשקש ונשתה קפה יחד, אני מחכה לרגע הזה שהעבודה מתגלגלת בסטודיו ואנחנו יושבים בחוץ וחושבים על רעיונות לשיתופי פעולה.”
“תכלס באמת חלום… ואם מדברים על חלומות אולי תשתף בהחלטה שלך לפתוח את הסטודיו הראשון שלך- הסטודיו שאתה עובד בו היום.”
“וואי… הסטודיו שלי מהמם, אני מאוד אוהב אותו, אני יכול להגיד שאפילו קצת קשה לי לעזוב אותו, הסטודיו הביא איתו הרבה ברכה.
בתקופה שלפני הכניסה לסטודיו החדש רעדו לי הברכיים, היה לי ברור שבשביל להתקדם אני חייב לקחת את הסיכון ולקפוץ למים, התחלתי להכניס עבודה מלקוחות שרצו צילומים בסטודיו ולא היה לי סטודיו, בהתחלה הסתדרתי אבל היה לי ברור שכדי להתקדם צריך לקבל החלטות אמיצות.
שמתי לעצמי מטרה והלכתי על זה, בהתחלה לא היו לי הרבה לקוחות וזה נתן לי זמן לסדר ולשפצר את הסטודיו, הרבה מהעבודה עשיתי בעצמי ויצרתי משהו שאני מחובר אליו עד היום, הסטודיו הזה יהיה תמיד הסטודיו הראשון שלי…”
“ואיך התחושה אז לעומת המעבר היום?”
“אני חושב שאז הייתה סוג של תמימות, התרגשות של משהו ראשוני וגם לא היה לי יותר מידי מה להפסיד, היום המעבר מבחינתי אפילו קצת יותר מפחיד, המעבר היום הוא מעבר של גדילה והתפתחות, יש לי ימי צילום קבועים שאני צריך לשקול אם לעצור אותם כדי לעשות את המעבר ויש כמובן את החיים האישיים, היום ברוך השם שני ילדים, גני ילדים, חיתולים, משכנתא, ההסתכלות על הכסף שונה, הסיכון שאני לוקח הוא לא רק על עצמי, יש משפחה ברוך השם.”
“ראייה מעניינת, אפילו שיש לי זיכרון מהתקופה לקראת פתיחת הסטודיו הראשון שהיית מגיע להתייעץ בענייני חשמל, אינסטלציה וקירות גבס ואני זוכר את הלחץ שהיה גם אז, אבל הזיכרון של כולנו סלקטיבי…”
“יש מצב.”
“ואם מדברים על זיכרונות, אני זוכר פורטרט עצמי שצילמת לתערוכה שהצגנו פה בסטודיו, איפה החלקים היצירתיים בשנים האחרונות?”
“נכון, הצגתי בתערוכה הקבוצתית “הכול אנשים” שהוצגה בסטודיו בשנת 2012, זו הייתה חוויה משמעותית מבחינתי, זו הייתה הפעם הראשונה שהצגתי צילומים שלי מודפסים על קיר, אנשים מסתובבים, מביטים, מביעים דעה, מתרגשים, היה מרגש ממש. מאז הצגתי עוד מספר תערוכות יחיד בארץ וגם בגלריה בלונדון.”
“בשנים האחרונות העבודה וחיי המשפחה שמו בצד קצת את הפרויקטים היצירתיים ואחת המטרות עם הכניסה לסטודיו החדש היא לעבוד על תערוכה חדשה, שאני מניח שתושפע מהסטודיו ומהסביבה שלו.”
“נשמע מצוין
מאחל לך ולנו הצלחה ויצירתיות במקום החדש.”
צילומים: חיים כהן
