ראיון עם שי פרנקו
מאת: רון מנדיל
שי פרנקו הוא אחד הצלמים העסוקים בתעשיית הצילום ובעיני אחד מהצלמים המוכשרים כיום בישראל, צלם אופנה ופרסום העובד עם המותגים המובילים בעולם האופנה הישראלי.
שי משמש כמנטור בסטודיו גברא במסלול הלימודים פרמיום.
נפגשתי איתו לשיחה קצרה ומי שמכיר אותו יודע ששיחה קצרה עם שי
יכולה להפוך לראיון מעניין, אז קבלו:
הי שי, מה שלומך?
שי נושם עמוק… “בפנימי שלי אני בסדר… כלפי חוץ אני מרגיש שאנחנו במצב מאוד מורכב, כולנו שותפים למשהו גדול שקורה פה במדינה.
דווקא בשנה הזאת אני מאוד קשוב ומחובר לעצמי, מאוד ער למה שאני מרגיש, ערני לתגובות של עצמי ולמה שקורה מסביב”.
מה אתה מרגיש שקרה מאז ה- 7 באוקטובר? חזרנו שיגרה?
״אני לא חושב שאף אחד מאיתנו חזר להיות אותו דבר כמו לפני ה- 7 באוקטובר, עברנו כמדינה וגם כבני אדם טלטלה מאוד גדולה, באותו יום הכול נעצר, הכול קפא, האירוע הזה שהוא בעיני בסדר גודל תנ”כי, הימם את כולנו, כבר באותו יום קיבלתי הודעות ביטול על כל הצילומים שהיו מתוכננים קדימה, כל הקמפיינים נבלמו, הכול עצר.
בשלושת החודשים שאחרי ה- 7 באוקטובר, לא הייתה תעשייה, בכלל הייתה תחושה של חוסר וודאות, גם אני נאלצתי להוציא עובדים לחל”ת, אמנם היו מספר ימי צילום של לקוחות מחו”ל, שהביעו בדרכם תמיכה וסולידריות, אבל בתקופה ההיא בעיקר צילמתי עיתונות”.
מה זה אומר “צלם עיתונות”?
המשכתי לעבוד עם מגזינים שאני עובד איתם קבוע: 7 לילות, לאשה, ישראל היום, מאקו וכדומה, הייתי עסוק בעיקר בתיעוד, צילמתי משפחות של חטופים אנשים שהיו במסיבת נובה, מפונים מיישובי העוטף. יוצא ומצלם לכתבות (מעיין אדם, יוסף חדד ואישתו, ההורים של נועה ארגמני), התלוותי לחברים אומנים שהתנדבו והופיעו בבתי מלון למפונים, ותעדתי הרבה מאוד פעילות התנדבותית.
ספר לי קצת על התחושות
״מבחינתי המצלמה היא כמו מגפון, המצלמה היא הכלי שאיתו אני יכול להשמיע את קולם של המצולמים, להעביר בצורה ויזואלית ללא מילים משהו מהתחושות, מהרגשות שהם חווים, הצילום בתקופה הזאת נתן לי אפשרות להיות במקומות של העצב והצער הגדול, הרגשתי ממש סוג של שליחות.
מאוד רציתי שהתמונות “ידברו”, שהתמונות יהיו חלק ממעגל התמיכה הישראלי, מעגל שכולנו מייצרים, כל אחד בתחומו, הכלי שיש לי ביד זו המצלמה ואיתה עשיתי הכי טוב שיכולתי.
בימים אלו, מוצגת תערוכה ביוזמה משותפת שלי, של ענבל שבח (החמ״ל של ענבל) ועידו גרינברג (mismas) המוקירה את חיילי המילואים בהאנגר 2 בנמל יפו.
צילומים מתוך התערוכה: שי פרנקו
אירוע נוסף שהיה עבורי מכונן השנה הזאת היה ההתלוות שלי למשלחת נשים לאו״ם בחודש דצמבר , בתור צלם אני עד לאירועים חשובים וזאת הייתה התרחשות מרגשת במיוחד.
על אף שאתה מאחורי המצלמה אני מניח שחלק משמעותי מהחוויה עובר גם אליך, מה הייתה החוויה האישית שלך בתוך כל הדבר הזה?
״באופן אישי, כאבתי את כאבם של האנשים אותם צילמתי, עם כל אחד עברתי חוויה אישית, הייתי קשוב , רציתי לתת להם מקום. יחד עם זאת, חשוב לי לשמור על איזון פנימי, גם באופן כללי ובטח בתוך כל מה שקורה פה במדינה״.
והיום? חזרנו לשיגרה?
״אני מרגיש שנוצרה שיגרה חדשה, אנשים רוצים לקנות, חברות רוצות למכור, השוק ממשיך לנוע קדימה, אנחנו עובדים, תעשיית הפרסום והאופנה עובדת, יחד עם זאת, יש לי תחושה שיש יותר רצון ומוטיבציה למכור “כחול לבן”, יש פוקוס על דברים מקומיים.
יש הרבה מותגי אופנה ומעצבים מקומיים קטנים, שגדלו בזמן הזה, אני מרגיש שיש הרבה מאוד יוזמות חדשות וצורך לחדש, רואה סביבי שיש אנשים שפשוט עושים- תחושה שהחיים קצרים מידיי בשביל לרדוף אחרי חלומות- זה הזמן לממש את החלומות.
אחרי שלושה חודשים שהשוק קפא העבודה חזרה, בהתחלה לאט לאט ולאחר מכן בקצב גבוה. הרבה מאוד עבודה- מצלם עבודות מסחריות ואמנים ועובד עם מגזינים (אמרתי שהוא עסוק…).
היום כשאתה מביט על הצלמים בארץ או הצלמים העולם, אתה מזהה איזשהם טרנדים בולטים?
״לא ממש, יש לי הסתייגות מ”טרנדים”, לכל צלם יש את הסגנון של עצמו, אני יכול להעיד על עצמי, שהיום אני פחות מתעסק בתאורה ובקומפוזיציה, אני מפנה את עצמי להתעסק ברגש, אני משתדל “לקלף” את מי שאני מצלם, להשאיר את האותנטיות בתוך הפריים, התחושה היא העניין והמרחב האישי הוא המוקד.
מבחינתי אני מרגיש סוג של טרנספורמציה במיקוד שלי, התפתחות אישית שלי, הצילום מבחינתי הוא לא רק צילום, הוא אמצעי, הוא מפתח למפגש אנושי.
זו הגדרה יפיפייה בעיני, בעיני זה עניין של הרבה ניסיון ומיומנות גבוה, יש רגע שבו החלקים הקטנים מסתדרים כאילו באופן אוטומטי, אפשר “לשחרר” את ההתעסקות בטכני ולהתמקד במהות, ברגש ובתחושה.
זה מבחינתי הכי חשוב, אני משתדל להעביר בפריים את החיבור שיש לי עם האדם שעומד מולי, אני חושב שהפריים הסופי מייצג במידה מסוימת את כל מערכות היחסים והאווירה על הסט, היחסים עם הצוות שעובד איתי ובכלל כל מה שקורה מסביב.
בוא נשאיר מקום לקשר שלך ושל סטודיו גברא… יצא לך לצלם פה בקואופרטיב?
“וואו, כן, צילמתי באולפן “הגליל 1”, אבל כל הפרויקט כולו שהרמתם מדהים והוא “תופס”, אנשים בתעשייה מדברים על המקום, לדעתי אין מקום כזה בארץ…”
“צודק- באמת אין, תודה, ואנחנו עדיין בתחילת הדרך…”
ובהקשר של המנטורינג- איך זה להיות מנטור לסטודנטים שלומדים בפרימיום- המסלול המשולב?
כל שנה מגיע אלי סטודנט חדש, אני משתדל לתת להם לא רק את הראיה הצילומית שלי אלא לתת להם חוויה מלמדת של איך מתנהלים בחיים, איך עובדים מול לקוחות, איך לנהל עסק, כמובן איך להתנהל על סט מבחינת מערכות יחסים, אני נהנה מהמעמד הזה ואני יכול לומר שאני אוהב את התהליך שאני עצמי עובר כמנטור- ההבנה שלי שאני יכול לתת, לחנך, לעצב במידה מסויימת את דור העתיד של הצלמים, חלק מהסטודנטים שליוויתי בעבר עובדים איתי עד היום כצלמים אצלי בסטודיו- עוז שמש שהיה בפרמיום ובר שניר.
לאתר של שי פרנקו
לאינסטגרם של שי פרנקו
לפרימיום – המסלול המשולב
צילומים: שי פרנקו
