ראיון עם גלעד בר-שלו
מאת: רון מנדיל
פגשתי את גלעד לשיחה אישית בארבע עיניים.
גלעד בר-שלו, צלם מוערך, מתמחה בצילום תיעודי ופורטרטים תיעודיים, צילומיו פורסמו במגזינים והוצגו בתערוכות בארץ ובעולם, ספרו הראשון, “רשמים ראשוניים” יצא לאור בשנת 2020, כמו גם תערוכת היחיד הראשונה שלו שכללה תמונות נבחרות מהספר.
בן 41 גדל בירושלים, אחרי הצבא בגיל 21 נסע לארה”ב והתארח אצל קרובי משפחה בניו יורק, תקופה שבה פגש את המצלמה והתאהב בה, גלעד ניצל הרבה מהזמן הפנוי לטיולים אקראיים בעיר, צילם ותעד תוך כדי שיטוט בניינים, נופים אורבניים אנשים ופינות מעניינות.
לאחר שחזר לארץ ולמד לימודים אקדמאיים יצא לטיול ארוך להודו, חזר מוקסם מהצבעים, מהאנשים ומהמקומות אליהם הגיע והחליט שצילום יהיה מרכז חייו. גלעד החל ללמוד צילום במכללת הדסה וסיים שנתיים של לימודים (מתוך שלוש…), לאחר הלימודים חזר לארה”ב והחל לעבוד ב”pier 59 studios” שם נחשף לצלמים המובילים בארה”ב והחליט לחזור לארץ ולפתוח סטודיו בעצמו. שבו הוא עוסק עד היום בצילום אופנה, פורטרטים וצילום מוצרים, אך תמיד נמשך לשיטוט, למפגש עם האנשים ולצילומי הפורטרט התיעודי ובחמש השנים האחרונות השקיע זמן רב בתחום זה וזכה להכרה ולהצלחה רבה.
נראה שיצרת לעצמך שפה צילומית יחודית שמאפיינת את הצילומים שלך
“לוקח זמן לפתח את השפה הצילומית האישית” סיפר גלעד “זה תהליך של הרבה מאוד התנסות, דרך עשייה, פשוט לצאת ולצלם…” , שאלתי אותו לגבי מקורות ההשראה שלו: “אני מושפע מסגנונות שונים, אך בתחום הפורטרט התיעודי חלק ממקורות ההשראה שלי הם צלמים כמו רוברט פרנק, אוגוסט זנדר, ריצ’ארד אבדון, דיאן ארבוס ואחרים”.
“אני מכוון שהצילומים שלי יראו בצורה מסוימת, יש לי העדפה אישית ברורה לצילום בשחור לבן, אני מאוד אוהב לצלם בפורמטים גדולים, אני נהנה להתעסק עם מצלמת ה 8″ על 10″ שלי, אני נהנה מההכנות, לכוון את הפריים, לבחון את התאורה, לדייק את קומפוזיציה, להתעסק עם הפילם ולעשות קליק אחד מדויק, אני אוהב את המצלמות, את המכניקה שלהן, את הרומנטיקה של העדשות, גם המצלמה הדיגיטאלית שלי היא לייקה…”
ספר לי על פריים אחד מיוחד שצילמת:
“אם אני צריך לבחור פריים אחד, אז אני בוחר צילום של עץ, חזרתי מצילומים בכפר חב”ד ונכנסתי למושב ניר צבי, ראיתי את העץ והחלטתי לצלם אותו, אחר כך ראיתי בו משהו מאוד אנושי, אני מאוד אוהב את הפריים הזה”
“יש ימים שאני נכנס לאוטו ונוסע, מסתובב ומצלם, לא הכל מתוכנן, אני רואה מקום שנראה לי מעניין ונכנס אליו, פוגש אנשים, בתים, פינות מעניינות ומצלם”.
מתי מתגבשים כל הצילומים האלו לשפה, לסגנון?
“זה קשור בעיני דווקא לרשתות החברתיות” הוא מפתיע אותי “ברגע שיש לך מקום להניח את העבודות שלך ואתה מקבל פידבקים טובים, זה נותן את הלגיטימציה להמשיך לעשות את מה שאתה עושה ומצטברים מספיק אנשים שנותנים למה שאת יוצר לגיטימציה”.
לפני שלוש שנים השתתפתי בקורס שבסיומו הצגנו תערוכה בגלריה העירונית בכפר סבא ובהמשך מכר הזמין אותי להציג בגלריית אינדי ולאחר שהצגתי שם הציעו לי להיות חבר בגלריה, המשמעות היא שכל אחד מהחברים מציג בתורו תערוכה וזו במה מכובדת שמאפשרת לי להציג עבודות”.
“אחת העבודות שהצגתי, ב”עדות מקומית” הייתה סדרה של צילומים של אנשים לא צעירים המגיעים באופן קבוע לבריכה, סדרה שהתפרסמה בעיתון הארץ, ומאז אני מציג באופן קבוע במדור הצילום בעיתון הארץ”.
איך נוצר הפרויקט הזה?
“אני הולך לבריכה באופן קבוע, תמיד יש איתי מצלמה קטנה, יש שם אנשים קבועים שמגיעים, פרלמנט, יושבים מדברים, זה מרכז החיים שלהם ממש, חשבתי שזה יכול להיות מעניין לעשות סדרת צילומים עם הדמויות האלו, ביקשתי אישור מההנהלה והגעתי עם רקע לבן וחצובות וצילמתי את האנשים”. והם “זרמו” עם זה? – שאלתי, “בטח, נוצר עניין, הם עמדו בתור להצטלם, חזרתי כמה פעמים, מבחינתם זה היה סוג של תשומת לב, כמובן שהדפסתי את התמונות והבאתי להם את התמונות, חלקם מאוד אהבו את התוצאה ולאחרים היה קצת קשה לראות את עצמם…”
לסיום, כמה מילים על הקורס שאתה מלמד בסטודיו גברא, מה יש בקורס?
“עובדים על פיתוח שפה צילומית אישית, מחפשים השראות- חלקן מההיסטוריה של הצילום, צלמים קלאסיים, מדברים על טכנולוגיה, על הסתכלות על אור, בעיקר על תאורה טבעית, על צילום רחוב ועל יוזמה – לרבים יש רעיון והשאלה היא איך גורמים לזה לקרות… , מדברים על אתיקה, על היחס למצולמים, אני באופן אישי תמיד אשתדל להפוך אותם ליפים, לגיבורים אם אפשר, אבל אשמור אותם אמיתיים ומעניינים, על השלב שאחרי הצילום- על הבחירה, העריכה ועל יצירת סדרה, בסופו של דבר כל אחד מהסטודנטים יוצר פרויקט משלו”
נשמע מרתק, מה אתה מאחל לעצמך?
“להמשיך לעשות פרויקטים אישיים, ליזום, לצלם צילומים שאף אחד לא הזמין אותם…”
