למה להתעסק היום בצילום אנלוגי? איך הגעת לזה?

את דרכי בצילום התחלתי בתקופת הפילם, ואפילו את ה״טיול אחרי צבא״ עוד צילמתי בפילם. אבל אחר כך עברתי לצילום דיגיטלי, והחיידק האנלוגי חיכה רדום. עם ההפיכה של הצילום אצלי למקצוע, התעורר החיידק ובשנים האחרונות חזרתי לצלם בפילם יותר ויותר, וצללתי לעומקו של העולם הזה- כמו למשל צילום בפורמט בינוני וגדול, או צילום במצלמת נקב. ממש עם תחילת הקורונה פתחנו אתי נמיר ואני עסק של סדנאות של צילום אנלוגי שנקרא FILM.IT, אותו אתי ממשיכה עד היום (והיא גם הרחיבה אותו למסעות צילום בחו״ל).

אני לא חושב שצילום אנלוגי יותר טוב או פחות טוב מצילום דיגיטלי. אבל כנראה שהנגיעה בחומר ואולי הרומנטיקה שבו מושכים אותי. הקצב של התהליך הוא אחר, ואני מוצא שזה הופך אותי לצלם טוב יותר.

ספר קצת מתי הגיע הצילום לחייך?

הצילום היה שם מאז ומעולם. אבא שלי היה מצלם מאוד יפה וזה הקסים אותי. כבר בבית ספר יסודי היה לי אוסף של מצלמות פוקט קטנות. יש לי איזו תמונה מפורים בכיתה ג׳ לדעתי, שאני מחופש לצלם. ובערך בכיתה ו’ קיבלתי מאבא שלי ספרון לימוד קטן לצילום שהיו בו הסברים על צמצמים וחשיפות. ואז פחות או יותר התחלתי גם לקחת את מצלמת האולימפוס של אבא שלי, שאיתה אני מצלם לפעמים גם היום. ומאז אני תמיד מצלם- בבית הספר, בטיולים, בבית, את המשפחה.

אני יודע שצילום לא תמיד היה המקצוע שלך. ספר על זה קצת.

אחרי הצבא עבדתי בפנימייה טיפולית של ילדים בסיכון, והחלטתי שזה מה שמעניין אותי. הלכתי ללמוד עבודה סוציאלית באוניברסיטת תל אביב. זו הייתה תקופה עמוסה של לימודים והכשרה מעשית וזה כמעט לא השאיר לי זמן לצלם, תוסיף לזה שהתחלתי לעבוד במשמרות כמדריך במרכז חירום לילדים, שגם שם זה עומס מבחינת שעות וגם עומס רגשי מה שבאמת לא השאיר לי כמעט זמן לנשום… 

באיזשהו שלב הרגשתי שאני חייב לחזור להתעסק לפחות קצת בצילום- וכך הגעתי לסטודיו גברא. כשחיפשתי מקום, היו שני דברים שגרמו לי לבחור דווקא בסטודיו גברא- אורך הקורס שהרגיש לי מספיק ארוך, מקצועי ומעמיק ויחד עם זאת לא עמוס מידי כמו תואר אקדמי, ודבר שני גלריית הבוגרים שהייתה באתר, שחלק מהתמונות אני זוכר עד היום, גלריה שנראתה בעיני ברמה אחרת- ככה רציתי לצלם”.

“ברגע שהחלטתי, הגעתי לסטודיו שהיה אז ברחוב העבודה ונרשמתי בלי לשאול יותר מידי שאלות. במבט לאחור, זו אחת ההחלטות שהשפיעו על מסלול חיי ובמידה רבה משפיעה עד היום. כך התחיל הרומן שלי עם סטודיו גברא״.

“באותו זמן הצילום עבורי היה יותר עניין של תחביב, אהבה, תשוקה… מבחינה מקצועית ראיתי את עצמי מתפתח בתחום הפנימיות. הקורס בגברא הסתיים, ואחרי שסיימתי גם את התואר עבדתי בתחום כרכז מדריכים במרכז החירום”.

“אבל הצילום היה חסר לי… העבודה התובענית במרכז החירום לא הותירה הרבה מקום לצלם באופן עצמאי, אז החלטתי שאני חייב מסגרת כדי לצלם. וכך חזרתי לסטודיו גברא לשנה השנייה לקורס סטודיו, על אף שלא חשבתי שאצלם אי פעם בסטודיו, ובטח לא צילם מסחרי. כשנה אחרי סיום קורס סטודיו, עדיין עובד סוציאלי במשרה מלאה פלוס, הצטרפתי ל”קורס תערוכה” בסטודיו גברא, שהיה אושר גדול מבחינתי.

והנה הסתיימה התערוכה ושוב חיפשתי מסגרת להמשיך לצלם בה ולא להתרחק יותר מידי מהסטודיו, וביחד עם חברתי לקורס יפעת לוי, יצרנו סדרה של מפגשים שהתקיימו בסטודיו וקראנו לזה “סטודיו גברא סושיאל קלאב”.

כמה שנים אחר כך כבר עבדתי בפנימייה פוסט-אישפוזית בפרדס חנה, ובעצם בעיקר סבלתי. כשעלתה האפשרות שבעתיד אחליף את מנהל הפנימייה הבנתי שנקודת האושר שאליה אני תמיד חוזר, היא אותם שלושה ימי תערוכה בה הצגתי את העבודות שלי (שצולמו בפילם, אגב). החוויה של לראות את הצילומים שלי תלויים על קיר, ואנשים זרים שבאים לראות אותם- היתה עבורי אושר גדול.

וככה, רגע לפני משרת הניהול הנכספת, התפטרתי מהעבודה, הרמתי טלפון לרותי ואמרתי לה שאני בא ללוות קורס בסטודיו גברא (למזלי היא גם הסכימה). הצטרפתי לצוות סטודיו בתור מלווה, ובערך שנה אחר כך כבר התחלתי ללמד בשלוחת מודיעין ואחר כך גם לימודי שנה א׳ בסטודיו בתל אביב, כפי שאני עושה עד היום”.

חתיכת דרך…

כן. לסטודיו גברא נכנסתי פעם ראשונה ב-2009. עוד ברחוב העבודה.
ובאוגוסט הקרוב ניכנס ביחד לקואופרטיב. אני מלא התרגשות וסקרנות לאן זה יוביל.

שנקבע עוד ראיון ל-2029?

קבענו!