ראיון עם גיל לוין
מאת: רון מנדיל
לקראת המיזם החדש שלנו – ״הקואופרטיב״ והבית החדש שאנחנו עוברים אליו באוגוסט, החלטנו לקיים סדרת ראיונות ודרך הסיפורים לתת לכם כל פעם עוד קצת הצצה לטוב שהולך להגיע!
מתחילים את הראיונות עם גיל לוין, לדעתי כמעט כל מי שלמד בסטודיו גברא בעשר שנים האחרונות פגש את גיל באיזשהו תפקיד וקרוב לוודאי שהתאהב… לגיל יש חלק מרכזי בסטודיו והוא מזמן חלק מהמשפחה, וגם יש לו חלק משמעותי בכל המיזם החדש אז בכלל 🙂
גיל, נעניק לך את זכות הראשונים, בוא ספר לנו במילים שלך מה זה ״הקואופרטיב״
הקואופרטיב הולך להיות מרכז צילום שיכלול בתוכו לפחות חמישה סטודיואים ויהווה מרכז לעשייה מקצועית, עשייה חברתית ולימודי צילום,
יהיו שם סטודיו להפקות וידאו של רן קושניר ופבל זובנקו, סטודיו לצילום של חיים כהן שמצלם אופנה וביוטי, סטודיו של אוהד ארידן ואיל רגב, וגם הסטודיו שלי ושל מור שמושקוביץ שיכלול גם חדר חושך. וכמובן משכנו החדש של סטודיו גברא, שיכלול גם גלריה. יהיו לנו שותפים נוספים שחלקם אנחנו גייסנו וגם אומנים נוספים. כל אחד מהשותפים בקואורפרטיב יקיים פעילות עצמאית ויחד אנחנו מתכננים להקים מספר יוזמות חברתיות.
זה מיזם ראשון מסוגו בארץ, ואולי בעולם, לרתום למקום אחד מספר צלמות וצלמים מסחריים. בעצם זה הכוח שלנו כסטודיו גברא שמעבר למתן כלים מקצועיים שהכשירו את כל הצלמים השותפים, השתדלנו גם לחנך לפירגון, נדיבות וחברות.
מבחינתי זה כיף גדול להיות בשכנות לצלמים נוספים- שהם לא רק קולגות, אלא גם חברים וחברות. אם בעבר יכלו שני צלמי אופנה מובילים להכיר האחד את השני בשם במשך שנים בלי להיפגש אפילו, אז היום כל אחת ואחד בתעשיית הצילום בארץ שעברו בסטודיו גברא בעצם משתייכים לקהילה הזו שנבנתה סביב בית הספר לאורך השנים. ״הקואופרטיב״ בעצם ישלב בין שני החלקים האלה- קהילתיות ומקצועיות, וייתן קירות לקהילה הנהדרת הזו.
ואני מתרגש לפחות כמוך כשאני רואה את החלום הזה מתחיל לקרום עור וגידים ובעיקר ריצופים וצבע…
אחד הדברים החשובים במבנה הזה שמצאנו, באמצעות עמותת ״המרחב החברתי״, זה שהוא בנוי בצורת ח׳, ובמרכזו חצר. אני כבר יכול לדמיין את הרעיונות ושיתופי הפעולה שיוולדו ממפגשים על קפה בחצר הזו.
מה זו העמותה הזו ומה החיבור שלנו איתה?
בשנה האחרונה היה לי סטודיו בירושלים, ביחד עם אתי נמיר, שגם היא הייתה בוגרת הסטודיו ובהמשך מורה בו (עוד דוגמא לחיבור שנוצר בגברא!). הסטודיו שלנו היה ב״בית אליאנס״. בית אליאנס הוא מבנה מדהים לשימור שהיה נטוש והוא הוסב לחללי עבודה לאומנים ע”י עמותת ״המרחב החברתי״. העמותה לוקחת מבנים גדולים ונטושים המיועדים להריסה או לבנייה מחדש, ובשנים (הרבות) עד שזה קורה הופכת אותם לבית עבור יוזמות חברתיות, אמנים ואמניות, ומייצרת מרחבים המקדמים נושאים חברתיים. כשיצאתי מבית אליאנס יצרתי קשר עם העמותה ובדקתי יחד עם סטודיו גברא האם יש איזה מבנה באזור תל אביב שנוכל לקבל בו חלל עבודה. הם הראו לנו חורבה ברחוב הגליל 1, על הפינה עם מנחם בגין, באיזור התחנה המרכזית הישנה- וכך נולד ה”קואורפרטיב”.
סטודיו אחד במתחם יהיה שלך. מה אתה מתכנן לעשות בו?
קודם כל הוא לא יהיה רק שלי. את הסטודיו אני חולק עם מור שמושקוביץ, שגם היא צלמת מוכשרת, אומנית ואוצרת, בוגרת סטודיו גברא וחברה טובה ואהובה שלי. עבורי, מעבר לסטודיו שבו אמשיך לצלם פורטרטים וצילומי גוף כפי שאני עושה היום, יהיה גם חדר חושך שבו נוכל להדפיס בשיטות המסורתיות של פעם- מה שנקרא ״הדפס כסף״. ובנוסף לכל אלה, אני מתכנן להביא לארץ גם שיטת הדפסה דיגיטלית מיוחדת לשחור-לבן שתאפשר הדפסות ברמה גבוהה יותר מהדפסה דיגיטלית סטנדרטית, שתשמור על הסגנון של הדפסות מסורתיות, ותאפשר גם לקחת קובץ דיגיטלי, אפילו כזה שצולם בטלפון, ולהדפיס אותו כנגטיב, ואת הנגטיב יהיה אפשר להדפיס הדפסה פוטו-כימית בחדר חושך. כלומר גם צילום שצולם בטלפון נייד יוכל להפוך להדפס כסף כמו לפני מאה שנה.
למה להתעסק היום בצילום אנלוגי? איך הגעת לזה?
את דרכי בצילום התחלתי בתקופת הפילם, ואפילו את ה״טיול אחרי צבא״ עוד צילמתי בפילם. אבל אחר כך עברתי לצילום דיגיטלי, והחיידק האנלוגי חיכה רדום. עם ההפיכה של הצילום אצלי למקצוע, התעורר החיידק ובשנים האחרונות חזרתי לצלם בפילם יותר ויותר, וצללתי לעומקו של העולם הזה- כמו למשל צילום בפורמט בינוני וגדול, או צילום במצלמת נקב. ממש עם תחילת הקורונה פתחנו אתי נמיר ואני עסק של סדנאות של צילום אנלוגי שנקרא FILM.IT, אותו אתי ממשיכה עד היום (והיא גם הרחיבה אותו למסעות צילום בחו״ל).
אני לא חושב שצילום אנלוגי יותר טוב או פחות טוב מצילום דיגיטלי. אבל כנראה שהנגיעה בחומר ואולי הרומנטיקה שבו מושכים אותי. הקצב של התהליך הוא אחר, ואני מוצא שזה הופך אותי לצלם טוב יותר.
ספר קצת מתי הגיע הצילום לחייך?
הצילום היה שם מאז ומעולם. אבא שלי היה מצלם מאוד יפה וזה הקסים אותי. כבר בבית ספר יסודי היה לי אוסף של מצלמות פוקט קטנות. יש לי איזו תמונה מפורים בכיתה ג׳ לדעתי, שאני מחופש לצלם. ובערך בכיתה ו’ קיבלתי מאבא שלי ספרון לימוד קטן לצילום שהיו בו הסברים על צמצמים וחשיפות. ואז פחות או יותר התחלתי גם לקחת את מצלמת האולימפוס של אבא שלי, שאיתה אני מצלם לפעמים גם היום. ומאז אני תמיד מצלם- בבית הספר, בטיולים, בבית, את המשפחה.
אני יודע שצילום לא תמיד היה המקצוע שלך. ספר על זה קצת.
אחרי הצבא עבדתי בפנימייה טיפולית של ילדים בסיכון, והחלטתי שזה מה שמעניין אותי. הלכתי ללמוד עבודה סוציאלית באוניברסיטת תל אביב. זו הייתה תקופה עמוסה של לימודים והכשרה מעשית וזה כמעט לא השאיר לי זמן לצלם, תוסיף לזה שהתחלתי לעבוד במשמרות כמדריך במרכז חירום לילדים, שגם שם זה עומס מבחינת שעות וגם עומס רגשי מה שבאמת לא השאיר לי כמעט זמן לנשום…
באיזשהו שלב הרגשתי שאני חייב לחזור להתעסק לפחות קצת בצילום- וכך הגעתי לסטודיו גברא. כשחיפשתי מקום, היו שני דברים שגרמו לי לבחור דווקא בסטודיו גברא- אורך הקורס שהרגיש לי מספיק ארוך, מקצועי ומעמיק ויחד עם זאת לא עמוס מידי כמו תואר אקדמי, ודבר שני גלריית הבוגרים שהייתה באתר, שחלק מהתמונות אני זוכר עד היום, גלריה שנראתה בעיני ברמה אחרת- ככה רציתי לצלם”.
“ברגע שהחלטתי, הגעתי לסטודיו שהיה אז ברחוב העבודה ונרשמתי בלי לשאול יותר מידי שאלות. במבט לאחור, זו אחת ההחלטות שהשפיעו על מסלול חיי ובמידה רבה משפיעה עד היום. כך התחיל הרומן שלי עם סטודיו גברא״.
“באותו זמן הצילום עבורי היה יותר עניין של תחביב, אהבה, תשוקה… מבחינה מקצועית ראיתי את עצמי מתפתח בתחום הפנימיות. הקורס בגברא הסתיים, ואחרי שסיימתי גם את התואר עבדתי בתחום כרכז מדריכים במרכז החירום”.
“אבל הצילום היה חסר לי… העבודה התובענית במרכז החירום לא הותירה הרבה מקום לצלם באופן עצמאי, אז החלטתי שאני חייב מסגרת כדי לצלם. וכך חזרתי לסטודיו גברא לשנה השנייה לקורס סטודיו, על אף שלא חשבתי שאצלם אי פעם בסטודיו, ובטח לא צילם מסחרי. כשנה אחרי סיום קורס סטודיו, עדיין עובד סוציאלי במשרה מלאה פלוס, הצטרפתי ל”קורס תערוכה” בסטודיו גברא, שהיה אושר גדול מבחינתי.
והנה הסתיימה התערוכה ושוב חיפשתי מסגרת להמשיך לצלם בה ולא להתרחק יותר מידי מהסטודיו, וביחד עם חברתי לקורס יפעת לוי, יצרנו סדרה של מפגשים שהתקיימו בסטודיו וקראנו לזה “סטודיו גברא סושיאל קלאב”.
כמה שנים אחר כך כבר עבדתי בפנימייה פוסט-אישפוזית בפרדס חנה, ובעצם בעיקר סבלתי. כשעלתה האפשרות שבעתיד אחליף את מנהל הפנימייה הבנתי שנקודת האושר שאליה אני תמיד חוזר, היא אותם שלושה ימי תערוכה בה הצגתי את העבודות שלי (שצולמו בפילם, אגב). החוויה של לראות את הצילומים שלי תלויים על קיר, ואנשים זרים שבאים לראות אותם- היתה עבורי אושר גדול.
וככה, רגע לפני משרת הניהול הנכספת, התפטרתי מהעבודה, הרמתי טלפון לרותי ואמרתי לה שאני בא ללוות קורס בסטודיו גברא (למזלי היא גם הסכימה). הצטרפתי לצוות סטודיו בתור מלווה, ובערך שנה אחר כך כבר התחלתי ללמד בשלוחת מודיעין ואחר כך גם לימודי שנה א׳ בסטודיו בתל אביב, כפי שאני עושה עד היום”.
חתיכת דרך…
כן. לסטודיו גברא נכנסתי פעם ראשונה ב-2009. עוד ברחוב העבודה.
ובאוגוסט הקרוב ניכנס ביחד לקואופרטיב. אני מלא התרגשות וסקרנות לאן זה יוביל.
שנקבע עוד ראיון ל-2029?
קבענו!