ראיון עם איל רגב
מאת: רון מנדיל
הגעתי לפגוש את איל היישר מביקור שיגרתי באתר השיפוצים בקואופרטיב, השיחה נפתחה כמובן בעדכונים לגבי קצב התקדמות השיפוצים ופרטים טכניים הקשורים בשיפוץ- שנינו עסוקים בראש בשיפוצים ושפצורים לקראת המעבר לסטודיו החדש הקורם עור וגידים.
איך אתה לקראת זה?
אני מאוד מצפה למעבר. אני מרגיש שקורים לא מעט דברים בחיים סביב תאריך הכניסה לסטודיו ושזה סימן טוב.
הסטודיו מתוכנן להיפתח בספטמבר, ובספטמבר יש עוד אירוע משמעותי מבחינתי – אני מתחתן. באופן דיי אירוני בת הזוג שלי היא מיה, שהכרתי בסטודיו גברא ממש לפני כמה שנים.
היי!!! מזל טוב, בשעה טובה…
אבל רגע נחזור כמה חודשים אחורה, הראשון שדיבר איתי על הקואופרטיב היה אוהד. הוא התקשר אלי וסיפר לי על הרעיון ואני מיד אמרתי לו “אני בפנים”, ידעתי מיד שאני רוצה להיות חלק מהדבר הזה.
מה גרם לך להגיב ככה מיידית?
היום אני גר ברחוב העבודה 24, איפה שהיה פעם סטודיו גברא המיתולוגי. היום זה הבית שלי, שם אני גר עם מיה ושם אני גם עובד ויוצר, כבר יותר משלוש שנים.
מה שאני אוהב בבית זה שהלקוחות שמגיעים רואים את מי שאני ואת מה שאני מביא איתי כבן אדם ומה שאני מביא איתי לעבודות שלי.
לקראת כל צילומים בבית או בסטודיו (תקרא לזה איך שאתה רוצה אני כבר קצת מבולבל) אני מארגן את החלל ועם הזמן זה כבר קצת פחות נוח. המקום הוא הבית של מיה ושלי וכמו שסיפרתי, מתחתנים וזה… בקיצור הגיע הרגע להוציא את הסטודיו מהבית.
מעבר לצורך להפריד את הסטודיו מהבית, הסטודיו החדש יביא איתו שינוי ויציב בפני אתגרים חדשים שיגרמו לי לצאת מאזור הנוחות שלי.
והסיבה הנוספת היא אוהד והקשר שיש לנו- אנחנו שותפים כבר כמה שנים, בעצם מאז שסיימנו את הלימודים, היו לנו כל מיני גלגולים בשותפות הזו, בהתחלה עבדנו ממש יחד על פרויקטים, אח”כ התחלנו לעבוד כל אחד על פרויקטים של עצמו אבל היינו אסיסטנטים אחד של השני, בהמשך קנינו ציוד יחד. היום, אני מרגיש שהגענו לאיזשהו איזון יצירתי ועסקי שיכול להעיף אותנו למעלה בכל התחומים.
אני מרגיש שיציאה מהסטודיו בבית והמעבר לחלל מיועד יגרום לי לפרוץ את הגבולות של עצמי, להמציא את עצמי מחדש ולהביא את היצירתיות שלי למקסימום שאני מסוגל.
מה אתה מרגיש שהמקום החדש “יאלץ” אותך לעשות?
אני מאמין שחלל גדול שעוסק כולו בצילום ואסתטיקה ידחוף אותי לצלם פרויקטים אישיים שיפתחו אותי עוד ברמה היצירתית והרגשית סביב היצירה שלי.
ואולי מילה על החלק הפחות כייפי במעבר- מה מלחיץ?
מצד אחד אני מאושר על החופש שהסטודיו יאפשר אבל מצד שני אני גם קצת חושש מהחופש שילקח לי.
הסטודיו החדש מביא איתו לא מעט מחוייבויות חדשות וסוג של נאמנות למקום.
ואיך מתכוננים למעבר?
אנחנו בונים את סטודיו החלומות שלנו, החלל עצמו הוא מדהים, חלל רחב, תקרות גבוהות, הרבה אור. אוהד ואני נפגשים, משרטטים, מודדים, בודקים, עושים חישובים, אוספים רהיטים ומשפצים אותם. חשוב לי שהסגנון של המקום יגרום ללקוחות שיגיעו לסטודיו לראות אותי ואת אוהד ולהבין מי אנחנו.
היום כשאנשים מגיעים אל הסטודיו בבית שלי ברור לי שהם מיד רואים את הסגנון שלי. חשוב לי שגם בסטודיו החדש יראו את האופי והאסתטיקה שאוהד ואני מביאים, בדרך כלל בצילום אבל הפעם גם בחלל ובעיצוב שלו, החל ברהיטים ועד הדברים הקטנים, אני ממש רוצה שזה ירגיש בית.
מעבר לזה הקואופרטיב כמכלול נותן ביטחון, סוג של חממה, סביבה של אנשים שאני מכיר, אנשים טובים שאני סומך עליהם, מבחינתי זה לא פחות חשוב מצילום, אני מאמין שהמקום יגרום לכולנו להתפתח, אני עדיין לא יודע לאן ניקח את הקואופרטיב אבל הפוטנציאל בעיני הוא מאוד גדול.
ומבחינת השותפות עם אוהד- איך מסתדרים שני צלמים שבגדול עובדים באותו שוק?
כמו שאמרתי לך אנחנו עושים את זה כבר שש שנים וזה עובד, אנחנו מאוד מפרגנים אחד לשני ואפילו לפעמים מעבירים אחד לשני לקוחות, פעם היינו עובדים ממש יחד, היום לכל אחד יש את הנישה שלו.
אני מרגיש שעם אוהד זה כבר מעבר לחברות, מבחינתי אוהד זה משפחה והאמת שכשקראתי את הראיון שעשית איתו, הרגשתי כאילו אני שומע אותו מדבר וממש התרגשתי.
תודה, זו מחמאה לאוהד, אבל גם אני לוקח קרדיט קטן… אני חוזר רגע לשיפוץ, אני רואה שהמשפחה שלך גם מעורבת- אבא שלך, איך זה קורה?
הקשר עם אבא שלי הוא מאוד משמעותי מבחינתי, אחרי הצבא הייתי בטיול בהודו ואסטרולוג אחד אמר לי שאני ואבא שלי נעבוד יחד ועכשיו זה קורה. אני מתייעץ איתו בכל מיני נושאים, תכלס זה מה שהוא עושה בחיים, הוא יועץ עסקי, יש לו המון יידע וגם ידיים טובות. יש לו בבית סדנא קטנה עם כלים וכל מה שצריך בשביל לבנות וליצור, הוא עוזר לי המון, גם ברמה העסקית וגם ברמה הטכנית. אוהד ואני עושים “ימי כיף” בסדנא שלו, מכינים את הרהיטים לסטודיו החדש, בונים מסגרות ועוד כל מיני רעיונות שיש לנו.
האמת נשמע ממש כיף… ובכל זאת אני מדלג רגע אחורה בזמן- איך הגעת בכלל לצילום?
בגיל 15 אבא שלי ואני הלכנו לקורס צילום. בתקופת התיכון צילמתי הרבה, אבל כשהתגייסתי די זנחתי את הצילום. לקראת השחרור מהצבא סבלתי מפריצת דיסק והייתי תקוע במיטה חודשיים, באיזשהו שלב אחרי שחרשתי את הסופרנוס, התחלתי לחשוב מה בא לי לעשות בחיים וחשבתי אולי לחזור לאהבה שלי – לצילום. שכבתי במיטה, והתחלתי לקרוא מאמרים וסרטונים באינטרנט, קראתי, חקרתי ולימדתי את עצמי את הבסיס.
אחרי שהחלמתי באתי לסטודיו, הייתה לי שיחה עם רותי, האמת שהתלבטתי אם ללמוד או לטוס לחו”ל אבל אחרי השיחה עם רותי החלטתי שאני נשאר ללמוד והצטרפתי לקורס פרימיום, הייתי אז בן 22.
צעירצ’יק… לא זכרתי, משהו מיוחד שאתה זוכר מהלימודים?
אני לקחתי את הלימודים ממש ברצינות, בעיני זה בעצם העניין בקורס הזה, נותנים לך מבחר מטורף על מגש ואתה יכול לבחור לקחת כמה שאתה רק מסוגל, גם מבחינת ידע, גם מבחינת התנסות מעשית ובטח מבחינת תמיכה ומקורות השראה.
אם אתה לוקח ברצינות את הקורס אתה יכול ממש להמריא מהקורס הזה. הקורס נתן לי כלים של וידאו וסטילס ואני לקחתי כמה שיותר, הבנתי שיש פה הזדמנות שהיא כאן ועכשיו וצריך לנצל אותה עד הסוף.
מעבר לזה אני לא חושב שאני יכול להגיד שהיה מישהו אחד ספציפי שהיה מבחינתי המודל אבל אני חושב שהמכלול של האנשים וסגנונות העבודה המגוונים בפרקים השונים נותן לך את האפשרות למצוא מי אתה ולהחליט מה אתה רוצה לעשות עם זה.
מעבר לעבודה המסחרית, שאני יודע שאתה עוסק בה, איפה באים לידי ביטוי החלקים היצירתיים?
קודם כל גם בעבודה המסחרית יש הרבה יצירתיות, אבל אני מבין על מה אתה מדבר, מתי שאני מצלם בלי לקוח, בשביל הנשמה- זה קורה לי בדרך כלל כשאני טס לחו”ל, האמת היא שחלק ממה שמוביל אותי בבחירת יעד נסיעה זה יעדים שנראים לי מעניינים ופוטוגניים, אני לוקח איתי את הרוליפלקס שלי- מצלמת פילם קטנה ולא מאיימת ומשוטט ברחובות הכי קטנים ונידחים. אני אוהב לצלם אנשים בסביבה הטבעית שלהם וזו שאני פחות מכיר. יש איזו מין התרגשות כשאני פוגש אותם ומנסה לקבל מהם הנהון הסכמה, בלי מילים. נוצרת בנינו תקשורת ואנחנו מבינים אחד את השני, הרגע הזה בנינו שקורה שם, כשהם מסתכלים למצלמה הוא רגע קסום בעיני.
יש איזה פריים ספציפי שקופץ לך לראש?
בבולגריה נתקלתי בשתי נשים מבוגרות שעבדו בשדה וכל אחת מהן סחבה ערמת עצים, היה לי ברור שאני רוצה לצלם אותן. התקרבתי וניסיתי לקבל את אישורן. הן סירבו וצחקקו.
בעבר היה לי פחות קל לגשת לצלם אנשים שאני לא מכיר , סתם ככה ברחוב אבל היום אני מרגיש שאני עושה את זה הרבה יותר בקלות ואני אפילו נהנה מזה, ההתרגשות הזאת הפכה להיות ממש חלק מהחוויה.
אז אני חוזר לסיפור של שתי הנשים בבולגריה, למרות שהן סירבו לתמונה, ברגע שהן הסתכלו וחייכו אלי הבנתי שאני לא מוותר ושאני אצליח לצלם אותן. וכך היה.
אני רואה את הצילומים שלך והן מצולמים בצבע, אני יודע שצלמים רבים שעוסקים בתיעוד, במיוחד כאלה שמצלמים בפילם מעדיפים לצלם בשחור לבן- אז למה צבע?
אני אוהב את הצבעים, בעיני כדי שאני אצלם בשחור לבן צריכה להיות לזה סיבה טובה במיוחד…
תשובה מעולה!
שיהיה לנו בהצלחה, נראה בקואופרטיב
ומזל טוב בספטמבר 🙂
איל רגב: Showreel
