ראיון עם אוהד ארידן
מאת: רון מנדיל
כחלק מהכניסה שלנו למיזם ה”קואופרטיב” יצאתי לסדרת פגישות עם השותפים, חשבתי שעל אף שדיברנו כולנו על הצרכים הפיזיים של כל אחד מהשותפים- גודל הסטודיו, חלונות שיאפשרו צילום ב DAY LIGHT, מקום למשרד, חדר עריכה, חדר חושך, מטבחון, נקודות חשמל, נקודות מים ועוד בקשות כאלו ואחרות שקשורות בבנייה הפיזית, כעת כשהשיפוץ בתהליך יש לנו רגע לחזור ולדבר גם על המהות, על החלומות, לשמוע ולהבין איך כל המיזם הזה יראה ולדמיין מה יהיה כשנשב אחד ליד השני לכוס קפה בחצר…
אוהד ארידן הוא אחד השותפים, צלם מסחרי ומצלם פרויקטים אישיים, בוגר של גברא (פרמיום 2 !!!) והיום גם מלמד בסטודיו.
אחרי עוד סיור באתר הבנייה, לבדוק שהשיפוצים מתקדמים כמתוכנן, התיישבנו אוהד ואני בבית קפה בסביבה.
“שתף קצת על המחשבות לקראת הכניסה לקואורפרטיב”
“הקואורפרטיב מבחינתי זה חלום, לא חשבתי שבשלב הזה אפתח סטודיו, זה לא היה בתכנון, להיפך, מהחוויה שלי בשנים האחרונות יש לא מעט צלמים שבוחרים משיקולים כלכליים, לוותר על סטודיו משלהם ומשכירים סטודיו ספציפית ליום צילום כשנכנסת להם עבודה.
ההצעה להצטרף למיזם הקואורפרטיב אפשרה לי לראות את החלום הזה כמשהו אפשרי, אני לא רואה איך בסיטואציה אחרת הייתי נכנס היום להרפתקה כזו, יש משהו ב”ביחד” של הקהילה של סטודיו גברא שאפשר לי לראות איך החלום הזה יכול להפוך למציאות ואיך אני יכול לייצר לעצמי סטודיו לעבודה והכי חשוב – מרחב יצירה, מקום שלי שאוכל בעזרתו ליצור את השפה שלי.
אני מאמין שהפתרון בהשכרת סטודיו כשיש עבודה הוא פתרון כלכלי שמתאים במקרים מסוימים, יחד עם זאת כשיש לך חלל שהוא שלך, יש מאין הרגשת מחויבות כלפי עצמך למלא אותו בעשייה, אם זה להביא עוד לקוחות ואם זה ליצור משהו מתוך התשוקה לצילום והחלל מאפשר את שני הדברים האלו.
החלל שבחרנו להפוך לבית הוא מושלם מבחינתי, אם הייתי מנסה לדמיין סטודיו משלי (בעלות כלכלית) הוא היה נראה בדיוק ככה- רחב, מואר באור יום שנכנס מהחלונות, תקרה גבוהה של 6 מטר ושותף מושלם.”
“השותפות עם איל החלה בלימודים?”
“לגמרי, איל ואני למדנו יחד בגברא ב”פרמיום 2” לפני 6 שנים, זה סוג של שיתוף פעולה שהתעצב לאורך הזמן, בהתחלה בלימודים היתה ביננו סוג של תחרות סמויה, כל אחד רצה להוכיח את עצמו, כמובן מול הקבוצה אבל בעיני גם אני מול איל ואיל מולי, תחרות שגרמה לשנינו לדחוף את עצמנו קדימה ולהשתדל להצטיין, כחלק מהחשש ביציאה לעולם הגדול אחרי הלימודים התחלנו לעשות הפקות משותפות על מנת לתמוך ולהיתמך אחד בשני ובהמשך לאט לאט כל אחד עיצב לעצמו את סוג העבודות שלו ויצא לדרך עצמאית יותר.
הקשר ושיתוף הפעולה המשיכו כל הזמן, אם זה ברכישת ציוד משותף, עצות מקצועיות עסקיות וחבריות, בקיצור איל מבחינתי הוא השותף הטבעי לחלוק איתו סטודיו ויש לו חלק משמעותי בהחלטה שלי להיכנס למיזם ולממש את החלום.
כל אחד מאיתנו מביא משהו קצת אחר, אבל בעיני אנחנו משלימים אחד את השני בהרבה תחומים וזה שאנחנו חלק מהקואופרטיב ומגברא זה לגמרי מעטפת חמימה, נעימה ומחזקת.”
“מה נותנת מבחינתך המעטפת הזו?”
“תראה בעיני “לגדול” לא משנה באיזה תחום בחיים זה מפחיד, אתה לוקח סיכון, “מהמר” במידה מסוימת על עתיד לא כל כך ידוע, כל גדילה יש בה אלמנט של פחד, אתה חייב לצאת מ”אזור הנוחות”, יש בצעד הזה הרבה מאוד סימני שאלה, יחד עם זאת, למדתי שאם אני מרגיש פחד- כנראה שאני בגדילה ולכן הפחד הזה לא משתק אותי, להיפך, הוא גורם לי להבין שאני מתפתח, שאני גדל.
ה”מעטפת” הזו של השותפים בקואופרטיב היא לא סתם קבוצה של צלמים, אלו אנשים שכולם עברו פחות או יותר תהליך דומה לשלי, כולנו גדלנו והתפתחנו בגברא, איל, אני וקושניר בפרמיום, פבל, גיל, מור וחיים בקורסי סטודיו, לדעתי כולנו היינו מלווים או אסיסטנטים בסטודיו, רובנו בשלב כזה או אחר לימדנו בסטודיו וכולנו צלמים עובדים ומתפרנסים מצילום, כל אחד מאיתנו עבר תהליכים שונים, אבל כולנו “גדלנו באותה ערוגה”, אנחנו אנשים שונים אבל למדנו בגברא ומעבר לכלים הטכניים והמקצועיים ספגנו בעיני ערכים נוספים, שקשה לי קצת להסביר אותם במילים פשוטות, אבל אני מדבר על חברות, שיתוף, פירגון ונדיבות.
נכנסנו לקואופרטיב יחד, אנחנו עוברים את התהליך הזה יחד, עוזרים אחד לשני לדייק את החלומות ולהתמודד לפעמים עם האתגרים שקיימים במציאות, אנחנו אמנם יוצרים מרחבי עבודה אינדיבידואליים לכל אחד מאיתנו, אבל ל”ביחד” הזה יש הרבה כוח ומשמעות, אני לא יכול לדמיין שאירוע כזה יכול להתקיים בלי החיבור שלנו אחד עם השני וכמובן עם גברא.
“ויש גם את החיבור עם עמותת המרחב החברתי- איך זה בא לידי ביטוי?”
האזור שהקואופרטיב יתקיים בו הוא אזור עם אוכלוסיות מוחלשות, אני באופן אישי רואה בזה הזדמנות, הזדמנות להביא יצירה לאזורים מקופחים, בעיני יש בזה שליחות והזדמנות אישית שלי לפגוש קהילות שאני ורובנו לא פוגשים ביום יום.
המצלמה תמיד הייתה עבורי כלי לתקשורת עם אנשים, גם ואולי בעיקר אנשים שאין לי אתם שיח בדרך כלל ואני מאמין שבעזרת המצלמה, אני אמצע את הדרך לנהל שיח כזה דווקא במקום הזה ויש בציפייה הזו משהו מרגש.”
“משהו ספציפי שאתה מתכנן?”
“זה קצת מוקדם מידי, במקרה הזה אני מעדיף לא לתכנן יותר מידי, אלא לתת לדברים לקרות, אני תמיד מחפש את האיזון בין עבודה מסחרית לבין פרויקטים אישיים, שמבטאים את מה שאני רוצה להגיד לעולם ואני מאמין שהסטודיו שאנחנו מקימים יאפשר את זה, כלומר גם הפקות מסחריות גדולות שהחלל שאנחנו בונים יאפשר וגם פרויקטים יותר קטנים ואישיים.
“תן דוגמא למה אתה מתכוון בפרויקטים אישיים קטנים”
“כמו שאמרתי, המצלמה מבחינתי היא כלי מדהים שמאפשר לי ליצור קשר עם אנשים שבדרך אחרת אין סיטואציה שהייתי בקשר איתם, המצלמה מאפשרת לי לפנות לאנשים שמעניינים אותי, שהסיטואציה שהם חיים בה מסקרנת אותי, זה מאפשר לי הצצה לעולם תרבותי אחר, או לעולם חברתי שרובנו לא רואים, לתת לאנשים האלו מקום, לתת לאנשים במה, מקום שייצג אותם בצורה אותנטית ומכבדת, לראות בהם ובחיים שלהם משהו שיפה בעיני שמעניין אותי.
יש הרבה אנשים וסיטואציות שמעניינות אותי, בעיקר אנשים שמייצגים בעיני אותנטיות ודוגמה לעבודה קשה, וחיים פשוטים.
“והשאלה הברורה…תערוכה?”
“חד משמעית, אם אנחנו שטים בדמיון, תערוכה ב THE NATIONAL PORTRAIT GALLERY בלונדון, היא לגמרי סוג של חלום, אבל עד אז יש עוד הרבה עבודה ועשייה, וכחלק מהמתחם החדש תהיה גלריה שתהיה בית ליצירה מקומית ותאפשר לי וליוצרים נוספים להציג את היצירה”
“זה נשמע קצת כמו חלק מהסמינר העסקי שעשינו- מחלום למטרה…”
“כן, לגמרי, מצחיק שאתה מזכיר את זה, יש חלום שהצבתי לעצמי בסמינר שעשינו לפני 6 שנים בקורס, שאני זוכר במפורש עד היום, זה עדיין לא קרה אבל זה יקרה ובזכות הסמינר זה שם.
אני מרגיש היום שאני הרבה יותר מודע למי אני ולאן אני שואף להתקדם ויחד עם זאת, אני מאפשר לעתיד הקרוב לקרות, אני קצת משחרר, אני מאמין שהסטודיו עצמו והקואורפרטיב ייתנו כיוון, ייתנו לי השראה, אני נותן לעצמי להיפתח לדברים חדשים שיקרו.
יש בתעשיית הצילום תחושה לפעמים של ריחוק ותחרותיות, במקום להבין שצלמים צריכים לעבוד ביחד, לתמוך ולעזור אחד לשני וזה חלק משמעותי מהמהות של הקהילה של סטודיו גברא, יוצא לי לא מעט לעבוד עם בוגרי הסטודיו ותמיד יש חיבור משותף שמרגיש אחרת.
מעבר לזה אני חושב שהמתחם והנוכחות שלנו בתוכו היא כלי מפתח לסטודנטים שמגיעים ללמוד בגברא, הם יכולים לראות מגוון של צלמים שונים באופי העבודה שלהם שכולם במתחם אחד, וזה סוג של הצצה לעתיד שיכול להיות שלהם, כל אחד מהם יכול להתפתח ולהיות במקום הזה, כל אחד יכול למצוא את השפה האישית שלו ובמקביל לראות שכולנו עובדים ועובדים יחד.
“וואו אוהד… גרמת לי להתרגש… ואפילו קצת לחוש גאווה… לא דיברנו בכלל על הצד האישי, רוצה לספר בכמה מילים?”
“(צוחק…) אז אני אוהד ארידן, בן 30, בזוגיות עם סנדרה במקור מבאר שבע, עברתי לתל אביב כשהתחלתי ללמוד לפני 6 שנים, מה עוד?”
“הקשר לצילום?”
“אבא שלי הוא היסטוריון, והוא תמיד תיעד וצילם, המצלמה כל הזמן הייתה שם ולתיעוד היה חלק משמעותי בילדותי, בגיל 16 קניתי את המצלמה הראשונה שלי, הייתי ילד מאוד ביישן וחסר ביטחון, והמצלמה נתנה לי את היכולת להגיע לאנשים, אני הייתי “הצלם של בית הספר” הייתי מצלם בטיולים במסיבות והרגשתי כאילו המצלמה נותנת לי “כוח על” שאיתה או בזכותה אני יכול להגיע לכל מקום שלפני כן היה חסום בפני.
אחרי הצבא נסעתי לטיול, טיילתי במזרח והגעתי למקום מאוד מבודד בוויטנאם שהרגיש כאילו הם רואים תייר בפעם הראשונה, והמצלמה נתנה לי את היכולת להיפתח ולהתחבר לאנשים, היה שם רגע אחד של בהירות שהיה לי ברור שזה מה שאני רוצה לעשות בחיים.
בפועל למדתי צילום לבד, לימדתי את עצמי, יום אחד חבר שהייתה לו חנות תכשיטים ביקש שאצלם לו את המוצרים שלו, ולא הצליח לי… זה תסכל אותי והחלטתי שאני צריך ללמוד.
עשיתי בירורים והגעתי לפגישה בגברא ביום חמישי, שלושה ימים אחר כך ביום ראשון התחלתי ללמוד במסלול פרמיום שתכלס בזכות זה היום אני פה, זו הייתה שנה אינטנסיבית של לימודים, מבחינתי מעבר לכלים הטכניים שרכשתי אחד הפרקים המשמעותיים היה הליווי של המנטורים, המנטור שלי היה אוהד רומנו, שמאז שהסתיים הקורס ועד לאחרונה המשכתי ללוות אותו כאסיסטנט- זה כמעט 6 שנים וזה מטורף, למדתי ממנו המון, למדתי טכניקה ברמה הגבוהה ביותר בארץ, אבל מעבר לכלים הטכניים הדבר הכי חשוב שלמדתי זה איך להיות בן אדם, איך להתנהל בתעשייה ולשמור על מי שאתה, להתנהל נכון, להיות בן אדם טוב ושאפשר להצליח”.
“וואו אוהד
תודה
ריגשת
אתה בן אדם טוב
ואני בטוח שתצליח…”
