לפני כשבע שנים, כשעוד עבדתי כמהנדס תוכנה בחברת הייטק מובילה, חיפשתי עיסוק נוסף, משהו כיפי כזה, עיסוק לנשמה.
לאור העובדה שקיבלתי בדיוק את המצלמה הדיגיטלית הראשונה שלי ותמיד אהבתי צילום, החלטתי לחפש משהו שקשור לעולם הצילום. לסטודיו גברא, שבאותו הזמן היה בית ספר קטן ואינטימי ברחוב העבודה בתל אביב, הגעתי ממש במקרה. פניתי דווקא אליהם משום שהם הציעו לימודים שנתיים עם לימודי צילום מעמיקים ולא רק קורס של כמה שבועות או חודשים.
אז הרמתי טלפון וביקשתי להירשם. אני לא אשכח את האכזבה שהרגשתי כשנאמר לי בשיחת הטלפון שהקורס האחרון לאותה השנה נפתח באותו הערב והקורס הבא יתחיל רק בתחילת שנת הלימודים הבאה.
התחלתי לחשוב מה הלאה, האם להמתין, כאשר קיבלתי כעבור שעה שיחת טלפון מרותי, מנהלת הסטודיו, שהציעה לי להיות ספונטני ולהגיע לשיעור הראשון של הקורס שנפתח אחר הצהרים, לראות אם מעניין לי ואם אני מעוניין ובמידה ואחליט שכן הסטודיו יעשה את כל המאמצים לראיין אותי במקום ולהכניס עוד סטודנט לשנת הלימודים במידה ואהיה מתאים.
היום בדיעבד אני מבין שהשיחה הזו גרמה לשינוי הכי גדול בחיים שלי.
אז כמו שבטח הבנתם, התקבלתי והתחלתי ללמוד בסטודיו. זו הייתה שנה מדהימה במהלכה הכרתי אנשים נפלאים, חוויתי רגעים גדולים של יצירתיות (טוב, באותם זמנים התמוגגתי מכל יכולת שלי לצלם חרק עם מצלמה דיגיטלית על מצב ידני ולא באוטומט), ובעצם שם התחיל מסע של התאהבות בעולם הצילום.
בסיום השנה, כשחשבתי כמה נפלא היה ועכשיו לצערי הגיע הזמן לחזור למשרד האפור ולשגרת החיים היומיומית שלי, הציעו לי בסטודיו להפוך למלווה קורסים ולהמשיך את לימודיי שנה נוספת של צילום סטודיו מקצועי. חשבתי קצת וכמובן שהסכמתי. אני מבין שלא כל אחד היה לוקח צעד משמעותי כל כך אבל אני אדם כזה שמאמין בקארמה ומאמין שדברים לא קורים סתם מתי שהם קורים, תמיד יש לכך סיבה.
בשנה השנייה למדתי לצלם מוצרים ולהרים הפקות, לצלם בסטודיו, לעבוד עם דוגמנים ודוגמניות, לנהל צוותים של איפור וסטיילינג וזו היתה השנה המשמעותית ביותר שלי בלימודי הצילום. בשנה הזו אתה מגיע לרובד הרבה יותר מעמיק של הדברים והופך לאט לאט מאחורי המצלמה לצלם אמיתי, מקצועי, כזה שיכול לעבוד במקצוע.
לאחר לימודיי המשכתי לצלם במשך כמה שנים, אבל זה תמיד היה במקביל לעבודה האמיתית שלי בהייטק. האש המשיכה לבעור, והסטודיו, כמו כל משפחה תומכת, שימר את האש הזו והמשיך להיות עמי בקשר. צילמתי בעיקר בשביל הנשמה, ועבדתי בהייטק בשביל הפרנסה.
אחרי כמעט חמש שנים של עשייה ומעורבות בעולם הצילום, פידבקים טובים שקיבלתי ודחיפה גדולה מכיוון הסטודיו, החלטתי לעשות שינוי ממשי בחיים שלי. למה להמשיך ולעסוק במשהו שפחות אוהבים ולא לעשות את מה שאוהבים באמת אם יודעים לעשות אותו היטב? מישהו חכם אמר פעם שכשאתה מתעסק במה שאתה אוהב, אז אין לך יותר בקרים בהם אתה הולך “לעבודה”.
לפני כשנה עזבתי את העבודה שלי, בתחום המוכר והנוח, עם המשכורת הגבוהה ותנאים ורכב חברה, והתחלתי לעסוק בצילום כמקצוע וכמקור הפרנסה העיקרי שלי. כיום אני מגדיר את עצמי כצלם – וההגדרה הזו היא המון בשבילי. לקח לי הרבה זמן להכיר בכך שאני צלם, ושזה המקצוע שלי. אני מתמקד בעיקר בצילומי אופנה. צילמתי הפקות אופנה בארץ ובערים המובילות בעולם כמו ניו יורק, פריז ולונדון, עבודות שלי התפרסמו במגזינים ואתרי אופנה, עבדתי עם מיטב הצוותים והכרתי אמנים גדולים שעליהם גדלתי.
לפני מספר חודשים נבחרתי להיות אחד מנבחרת של 12 מעצבים מתחומים שונים שהתקבלו לקחת חלק במיזם אמנות של עמותת “לצאת מהקופסא”, עמותה לקידום אמנים צעירים, וכיום הסטודיו שלי נמצא בטרמינל העיצוב בבת ים שהוא מתחם המעצבים של העמותה.
בימים אלו ממש אני גם מציג את תערוכת הביכורים הראשונה שלי, חוויה מרגשת ומספקת במיוחד – להציג תערוכה ראשונה עם עבודות שאני אוהב במיוחד, עבודות שהן כולן שלי ותלויות על הקיר כמקשה אחת – התגשמות של חלום, התחלה של דרך חדשה ומספקת.
אני עוצר לפעמים לרגע, חושב ומחייך על כמה בר מזל אני שבחרתי לעשות את מה שאני אוהב באמת ולקבל הערכה מאחרים. זה דבר לא ברור מאליו. אני ממליץ לכל אחד ואחת לעשות את הדרך, לחיות את הרגע, להעז ולהגשים חלומות.
ולחשוב שהכול התחיל בשיחת טלפון אחת שנפתחה במילים: “היי, זו רותי מסטודיו גברא”.
ניר סלקמן