רותי מנדיל – חלבי צילום: עומר הכהן
15 שנים אני בסטודיו גברא – בית ספר לצילום.
מתוכן 12 שנים וחצי כמנהלת.
לפני 12 שנים בדיוק אבא שלי, גברא, נפטר.
המקום עם השם הכי גברי, כבר הרבה שנים מנוהל על ידי אשה.
בעיני, המקום הכי טוב ללמוד בו צילום (זה כמו שישאלו אמא על הילדים שלה, היא לא אובייקטיבית ובכל זאת היא צודקת).
לקראת יום האישה ניסיתי לחשוב, האם יש הבדל בין ניהול נשי לניהול גברי?
בלי לקרוא מחקרים, עם מבט עמוק פנימה על מה שמתרחש אצלנו בסטודיו, אני יודעת שיש הבדל. זה לא בהכרח טוב יותר או פחות, ויחד עם זאת – זה לא אותו דבר.
״הדבר החשוב באמת סמוי מן העין״ (הנסיך הקטן)
אלה לא הדברים הנראים, גודל המצלמה, אורך העדשה והציוד, אלא דווקא התהליכים האישיים שהסטודנטים/יות עוברים במהלך הלימודים.הדבר המשמעותי ביותר שקורה בסטודיו גברא הוא תהליך הגילוי שכל אחד מהסטודנטים/יות עובר.
כן, כמובן שלומדים טכניקה, ויש חשיבות רבה לשליטה במצלמה, להכרות עם תאורה, להבנה של השפה הצילומית ועדיין – בעיני, זה לא העיקר.
צלמים/ות לא נולדים מתוך שיעור, תרגיל או קורס אחד. נדרשת סבלנות, לעבור דברים, לפגוש את הקשיים, לפרוץ את הגבולות המוכרים, ליפול, לקום ושוב ליפול ותמיד לקום, כדיי שבסופו של דבר יקרה הדבר החשוב ביותר – יתרחשו חיים.
זה לא אומר שהכל אצלנו נעים ומלטף, כמו חינוך טוב יש גם גבולות מאוד ברורים ועבודה קשה. אבל יש התייחסות לפרטים, כמו במשפחה, כל ילד הוא קצת אחר וזקוק למשהו אחר. יש מי שיקבל עידוד ודחיפה ותזכורת כמה הוא נהדר, ויש מי שיקרא לחדר המנהלת לדייק, ליישר.
אבל הדבר החשוב עבורי הוא שכל הגוף החי הזה יהיה בתנועה כל הזמן.
הסטודנטים, בוודאי, אבל גם הצוות, המורים, הבוגרים שחלקם הפכו להיות מלווים, צוות המשרד, חשוב לי שכל אחד ינוע אל עבר השלב הבא שלו.
יהיה במצב של אבולוציה, התפתחות. וגם אני. אם אני לא במצב של תנועה פנימית, ערנות, שמחה, שפע, מאום לא יקרה בסטודיו.
״באת אליי את עיני לפקוח
וגופך לי מבט
וחלון
וראי״ (לאה גולדברג)
אנשים באים ללמוד צילום, אבל בסיום של התהליך, הסטודנטים מספרים שהשנה, הביטו לראשונה בשמיים. עד כה לא ראו את השמיים. שפתאום הם שמים לב למה שנמצא קרוב, מזהים ביומיום, את היופי הקיים. כאן, בלי ללכת רחוק.
לתפיסתי הכל זה השתקפויות, כל צילום הוא חלון, והוא גם ראי אל עצמנו. והעיקר זה התפתחות של המבט. היכולת להתבונן. לראות אט אט יותר.
כשלומדים לצלם לומדים לראות.
עם
או בלי
מצלמה
בשביל זה אני כאן. כדיי להאיץ באנשים להתעורר. להביט. לראות. לחיות.
במובן הזה סטודיו גברא הוא פלטפורמה נהדרת, חלל מאפשר, מקום לתרגל, מקום להתפתח, לגלות את עצמנו, לממש את הפוטנציאל, להעז לעשות צעד קדימה אל הלא ידוע.
וכן, כמובן, זה גם בית ספר לצילום.
הכי טוב שאני מכירה.
ועוד עניין חשוב..
אבא שלי, שהיה גבר גבר, מהסוג של פעם, הציע לי לנהל את הסטודיו. אני חושבת שמה שהוא באמת חלם זה שאחי הבכור, רון, יחליף אותו. אבל רון היה בעניניו, והנסיבות לא התאימו, ואב ובן בכור זה לא תמיד פשוט 🙂
לפני 6 שנים רון חזר לגור במרכז, והגיע לסטודיו כדיי לעזור לי לרגע, והיום אנחנו מנהלים ביחד את בית הספר, נותנים כל אחד את הגוון שלו, את הצליל המיוחד שלו. הזדמנות נהדרת להפעיל את 2 האונות, הגברית, הנשית, וביחד ליצור משהו שהוא שלם.
וגם, על הדרך, לסגור מעגל, עבור אבא שלנו, שבטח מבסוט שם למעלה.
רותי מנדיל – חלבי
