כמה מחשבות (שלי) על צילום | שגית זלוף נמיר - סטודיו גברא

כמה מחשבות (שלי) על צילום | שגית זלוף נמיר

 

כמה מחשבות (שלי) על צילום | שגית זלוף נמיר

זהו טקסט שמוקדש בהוקרת תודה לכם, על פתיחות הלב והמחשבה, ולך, מיכה, מורי ורבי, על שלימדת אותי להמשיך להאמין.

 



בימים אלה זכיתי לקחת חלק בשתי תערוכות המוצגות במקביל- באחת אני בכובע האמנית המציגה, ובשניה בכובע השופטת.

כל אחד מהתפקידים הללו נמצא באזור אחר של מדיום הצילום, אך בבואי לכתוב את המילים הללו חשבתי לנסות וליצור דווקא את החיבור.

עדות מקומית 

כשהוזמנתי לשפוט בתערוכת "עדות מקומית", תערוכת צילומי העיתונות השנתית, הרגשתי שאחריות גדולה נפלה בחלקי. בארצנו הנפיצה מלאת התהפוכות והעוולות, אין פלטפורמות לפרסום צילומי עיתונות החושפים אותן. אין תרבות מגזינים ואין תרבות צריכה של פוטוז'ורנליזם. דווקא כאן, הז'אנר הזה כמעט ולא קיים.

וכך, "עדות" הפכה להיות המקום היחידי בו ניתן להציג את אותן עבודות חשובות, הבאות לייצר איזון ולחשוף אמיתות שאינן מוכתבות על ידי בעלי אינטרסים. לנסות ולפקוח את עיני הציבור ולגרום לו להטיל ספק בתקשורת הפופולרית.

כיצד שופטים מעל ל-7000 תמונות בשבועיים?

ובכן, זו מיומנות נרכשת. שילוב של נסיון ושליטה בשפה. כמו שכל אחד מאיתנו רואה אותיות ומחבר אותן למילה. כך אני ודימויים. ומה אני כשופטת חיפשתי? פריים איכותי, חזק, שמעביר רגע ייחודי, שהוא זכיר מחד ובעל שלל קונטציות מאידך, שמחזק את המוחלש ומחליש את החזק.

ואין הרבה כאלה. עולם העיתונות שינה את פניו. אם בעבר היה די להיות במקום הנכון בזמן הנכון- נוכחות הסמארטפונים בקרב כל אזרח ומצלמות המעקב והניטור של הממסד מייתרות לעיתים את תפקידו המדווח של הצלם. מתוך כך צילום העיתונות מחפש את ה"מעבר": צילום השואל שאלות, מעלה קונוטציות, מתכתב עם עולם המדיה, האמנות והתרבות הויזואלית, מייצר קונטקסט חדש וקריאה מורכבת של המציאות. מעביר מסר וגורם לחשוב. מצלם אינפורמציה ושואף לאינטרפרטציה.


 

לו החליט הליוס להטות את השמש |

צילום: שגית זלוף – נמיר

בתור אמנית, המטרה היא שונה. לעיתים האינפורמציה הינה שולית, לפעמים אף לא רלוונטית. אינני יוצרת עבור הצופה, אך אני תלויה בו בכל מאודי. אני מצלמת עבור עצמי, מתוך צורך קיומי, אבל הצילום שלי לא קיים ללא הצופה. העבודות שלי הרבה פעמים דורשות מאמץ מצד הצופה, אינן מוסרות את עצמן ונהירות לכל עין. דורשות תיווך ושיח אקדמי שלעיתים יכול להעיק עבור צופה שמגיע מבחוץ. בתערוכה "לו החליט הליוס להטות את השמש" אני מציגה עם עוד שתי אמניות נפלאות, באוצרותו המבריקה של האוצר אסף גאם הכהן.

אסף מצא את העשייה האמנותית של פסי גירש, שפי בלייר ושלי שלובות ומתקשרות זו עם זו, וביקש להראות את החיבור התמטי והויזואלי, הפיזי והמטאפיזי בין גופי העבודות של שלושתנו. התוצאה הדהימה גם אותנו. כשאתה יוצר מתוך חיבור עמוק לפנים שלך, החיבור כלפי חוץ מתקיים מאליו.

הרגשתי כאילו היצורים שבראתי בעבודותיי מצאו לפתע את קרובי המשפחה שלהם, והיתה בזה נחמה מאד גדולה. זו תערוכה שלא תמיד ברור לצופה מה הוא רואה, אבל ברור לו שהוא מרגיש..


 

מאז שהתחלתי להציג את עבודותיי חלפו 14 שנים. מאז שנכנסתי ל"עדות" עברו להן שנתיים, ובינתיים מיכה קירשנר כבר איננו.

צילום: מיכה קירשנר.

באחד מערבי המחווה לזכרו ניסינו מעל במה מכובדת לעמוד על ייחודו של מיכה. בין היתר דובר על אדם שעסק דרך הצילום בנסיון להגדיר, אבל בחייו היה מלא בניגודים ששברו כל הגדרה. אחד הניגודים היו השילוב הנדיר שלו בין עולם האמנות לעולם העיתונות ולעולם המסחרי. רבים מכם מתמודדים עם השאלה הזו – האם ניתן בכלל להיות גם וגם. מניחה שכל צלם באשר הוא מתמודד עם השאלה הזו. המקצוע, קרי הפרנסה, תמיד ינצחו במבחן המציאות.

ובבואך להיות צלם מסחרי או צלם עיתונות- היכן נותר מקום ליצירה האישית שלך? לאמנות שלך? ואני אומרת- אין לך ברירה. האחד לא יכול להתקיים ללא השני לאורך זמן, ואם כן- זה לא שווה את זה. הבערה, האש, התשוקה שהביאה אתכם למדיום הזה- היא מה שצריך לשמר, בראש ובראשונה.

בעיניי, הדרך לשמר אותה הינה ליצור. לעצמכם. ללא תכלית, ללא מטרה – פשוט לענות על הצורך לצלם כדי לנשום צלול יותר, כדי להרגיש שהלב והנפש במקום הנכון. וכשהם במקום הנכון- הכל נופל למקום הנכון.

המאבק היומיומי הופך להיות הגיוני, או לכל הפחות – נסבל 🙂

שגית

 


 

שגית זלוף היא מורה ראשית בסטודיו גברא, אוצרת התערוכות השנתיות ומנחה תהליכים אישיים בקורס ביטוי אישי בצילום.

קישור לאתר של שגית http://www.sagitzn.com/

 

 

 

 

למידע ופרטים נוספים כתבו לנו: