יום השואה 2023 | הסיפור של משפחת גברא
מבט אישי. ראיון עצמי.
מאת: רון מנדיל
לקחתי לעצמי פסק זמן להרהורים… על יום השואה, על היחס האישי שלי ליום המיוחד הזה ואיך היחס שלי ליום הזה השתנה וקיבל משמעויות לאורך השנים.
מחשבות על סבא שלי בתוך הסיטואציה הבלתי אפשרי ההיא, על סבתי, על מה שעברו, הם וילדיהם- גברא אבא שלי ואחותו רינה, איך שרדו את התקופה הנוראית, איך הצליחו לקיים חיי משפחה ואיך בסופו של דבר עלו לארץ, חיו והקימו עוד דור (במקרה שלנו עוד דור של צלמים).
מחשבות שחולפות על איך אני הייתי מתנהג, אז, אילו… בתקופה ההיא, כאבא… האם הייתי מצליח למצוא את הכוחות הפנימיים? לעבור מסע הישרדות של שלוש וחצי שנים?
ואחרי כל זה מאיפה מביאים את הכוחות לאסוף את המעט שיש ולהתחיל הכל מחדש בארץ חדשה, שפה חדשה, תרבות חדשה…
אני יכול להבחין באופן די ברור איך התחושות וההתייחסות האישית שלי ליום השואה השתנו לאורך השנים, כילד שלא התעניין, לא שמע או אולי לא הקשיב לסיפורי השואה, כנער שהתנער, מרד והתנגד לכל אזכור לתקופה ההיא, כבוגר צעיר שהחל להקשיב קצת יותר וכאבא צעיר שהתחיל להבין את גודל האחריות למשפחתו ולילדיו ולאורך השנים עד היום עם פרספקטיבה שמתרחבת… תחושות הזדהות ואף התפעמות מהכוחות והסיפור שהביא אותי עד הלום…
הסיפור המשפחתי שלי, של משפחת מנדיל, בתקופת השואה הוא סיפור מיוחד, שונה מהרבה סיפורי עדויות שאנחנו “מורגלים” בהם ובאופן פרדוקסאלי אפילו מעורר תקווה והשראה, סיפור ההינצלות של משפחתי הוא סיפור מרתק, סיפור של חברות אמיצה וגם סיפור של צילום, סיפור שאדוותיו מורגשות ונראות עד ימים אלו.
סבי משה מנדיל הוא אחד הגיבורים המרכזיים של הסיפור, הקשר שלי איתו היה מאוד מיוחד, אולי זה קשור בעובדה שאני- בנו הבכור של גברא, שהוא בנו הבכור של משה.
תמיד הרגשתי שיש לי מעמד מיוחד בעיניו של סבי, אנחנו קראנו לו “דדה”, מאוד אהבתי אותו, זכיתי לשבת על בירכיו ולשמוע ממנו סיפורים, הייתי הולך איתו לעבודה, “לעזור” לו בסטודיו שלו “פוטו תלפיות” שבחיפה, הייתי “עוזר” לעובדים בחדר החושך, גוזר תמונות פספורט בגיליוטינה משוננת ו”עוזר” לסבתי שישבה בקדמת בסטודיו ועסקה בקבלת הלקוחות וגביית התשלום,
היינו יושבים יחד סבי ואני בהפסקות, אוכלים יחד את הסנדויץ’ שסבתי, לה קראנו “בבה”, הכינה לנו ולוגמים מהלימונדה שהיה מביא איתו בטרמוס צבעוני, אני לא זוכר ששמעתי ממנו אף פעם על תקופת השואה או על סיפור ההינצלות ולמען האמת, לא ממש התעניינתי בסיפור.
לאימא של סבתי אליזבת קונפינו (לה קראנו “בבה קטה”), היה מוטבע מספר על היד שבצבץ משרוול השמלה על עורה הקמוט ועדיין, על אף שהכרתי את משמעות המספר, באותו הגיל לא התעמקתי או ביקשתי להבין את הסיפור, גם כנער התרחקתי מהמחשבות על משמעות יום השואה.
באחד מימי השואה בתחילת שנות השבעים בעודו יושב בסלון ביתו בחיפה, לקה סבי משה מנדיל ז”ל בליבו ולאחר כשלוש שנים בשנת 1975 נפטר סבי בהיותו בן 68 בלבד.
מאוד אהבתי את סבי והיום אני יודע להעריך את היכולת המחשבתית שלו, הגמישות, יכולת האלתור במצבים מטורפים, היכולת שלו להתחבר עם אנשים והאומץ שגילה לאורך כל התקופה, אלו הן תכונות שאפשרו לו לשרוד ולהציל את משפחתו בתקופה החשוכה ביותר בהיסטוריה האנושית ולהשאיר אחריו אור ותקווה.
גיבור הנוסף בסיפור הוא בחור אלבני צעיר, רק בן 16, ראפיק וואסלי, עליו ארחיב בעוד רגע.
הסיפור הגורלי החל למעשה עוד לפני פרוץ המלחמה, בתקופה יפה ונעימה בה התגוררה המשפחה בנוביסאד וסבי וסבתי היו הבעלים הגאים של “פוטו רויאל”, סטודיו גדול לצילום במרכז נוביסאד שהעסיק עשרות עובדים, אחד העובדים היה בחור אלבני בשם נאשד.
עם כיבוש יגוסלביה ע”י הנאצים ותחילת הבריחה שזור עולם הצילום בסיפור הבריחה וההישרדות.
סיטואציה דרמטית אחת התרחשה כשניסו לברוח עם תעודות מזויפות ברכבת, סיטואציה בה הורידו את היהודים מהרכבת, העמידו אותם לקיר וירו בהם למוות, בסיטואציה מטורפת בה ברגע אחד של תושייה “הוכיח” סבי לקצין נאצי שהם אינם יהודים בכך שהציג תמונה של שני ילדיו- אבי ודודתי כשהם עומדים ליד עץ אשוח- צילום של סצנה שסבי ביים כדי להציג בוויטרינה של הסטודיו שלו בנוביסאד כדי למשוך לקוחות.
או בסיטואציה בה המשפחה נלקחה למעצר בעיר פרישטינה, שם יצר סבי קשר טוב עם השומרים האיטלקיים במקום, צילם אותם, כדי שיוכלו לשלוח תמונות למשפחותיהם וכשהגיע אל השומרים הידיעה שהגרמנים מתכוונים להגיע על מנת “לדלל” את בית המעצר, סייעו לו למשפחתו להימלט.
מישם המשיך מסע הבריחה לאלבניה לעיר קאוויה, שם השכירו מספר משפחות של יהודים שנמלטו יחד מספר חדרים, סבי ביקש וקיבל חדר עם מרפסת, אליה תלה סדין גדול ואליו הכיתוב FOTO והזמין את התושבים המקומיים להצטלם.
(שנים אח”כ כשהגענו אחיותי אימי ואני למקום כדי לחפש את “הבית האדום” בו השתכנו, השמועה התפשתה במהירות ולמקום הגיע ראש העיר של קאוויה לברך אותנו, הוא הציג צילום של אימו מחזיקה תינוק על ידיה, הוא כמובן היה התינוק המצולם, צילום שסבי צילם- איך מעגלים מסתובבים…).
אחרי תקופה קצרה חשש סבי שבאותה בעיירה קטנה, ימצא מישהו שיחליט להלשין על הדיירים החדשים והחליט שעדיף לעבור לעיר הגדולה- טיראנה, הם הגיעו למרכז העיר וסבי הבחין בסטודיו קטן לצילום, הוא נכנס ופגש את הבעלים- לא אחר מאשר נאשד, שעבד בסטודיו רויאל בנוביסאד, הפגישה הייתה מרגשת ונשאד מיד הציע את סיועו והמשפחה עברה להתגורר עם נשאד בדירת החדר שלו.
סבי היה מגיע בכל בוקר לסטודיו של נשאד ומצלם, שם בסטודיו פגש את גיבור הסיפור השני- ראפיק וואסלי, בחור אלבני צעיר, רק בן 16, מוסלמי, ששימש כשוליה של סבי ולמד ממנו את רזי המקצוע, הקשר עם ראפיק שינה את הגורל של משפחת מנדיל כמו גם של משפחת וואסלי.
משפחת מנדיל עברה להתגורר בביתה של משפחת וואסלי בעיר קרויה- שם חיו עד לתום המלחמה ושם נקשרו גורלות שתי המשפחות מאז ועד היום.
אחד ההבדלים המשמעותיים ביותר בעיני בסיפור הזה ו”היתרון” שלו לעומת סיפורים דומים ולא פחות מרגשים הוא שהסיפור של משפחת מנדיל מתועד- סבי צילם ותעד במהלך כל התקופה הזאת והצילומים האלו מאפשרים להפוך את הסיפור המשפחתי שלנו לסיפור נצחי, סיפור שאפשר לראות אותו בעיניים, לראות אנשים ממש.
אבא שלי, גברא, היה איש מיוחד, לא נתקלתי מעולם אדם שהכיר אותו ולא זוכר ממנו חוויה משמעותית, אבי היה איש כריזמטי ורעשני, היו לו תכונות טובות יותר וטובות פחות, אך ללא ספק הוא היה אדם חזק ויזם וכשהוא רצה שמשהו יקרה, זה קרה, אבא שלי דאג לאורך כל השנים לשמור על קשר רציף עם ראפיק וואסלי ועל אף שאלבניה הייתה מדינה קומוניסטית ומאוד סגורה, הוא דאג לספר את הסיפור המשפחתי שלנו לכל מי שהיה מוכן להקשיב ופעל רבות כדי לספר את הסיפור המשפחתי והסיפור של העם האלבני ולאחר תהליך ארוך הצליח בסופו של דבר, בשנת 1990 להביא את ראפיק לישראל ולקבל הכרה כחסיד אומות עולם.
ראפיק הוא האלבני הראשון שזכה בהכרה זו ובעקבותיו זכו בהכרה עוד 75 אלבנים נוספים.
העם האלבני חי בהתאם לקוד ה”בסה” קוד האומר כי ביתו של אדם שייך קודם כל לאלוהים ואחר כך לאורח ועל כן על המארח להגן על אורחו בכל מחיר, קוד אתי זה גרם למשפחות אלבניות רבות להגן על יהודים שהגיעו כפליטים ממדינות שונות באירופה ולא להסגיר אף לא יהודי אחד לכובש הנאצי.
מעבר לסיפור עצמו, שהוא סיפור מרתק, היו שתי נקודות שגרמו לסיפור ההצלה של משפחתי להישמע, הנקודה הראשונה היא כמובן הצילום והנקודה השנייה היא אבא שלי- גברא שהיה נחוש להפיץ את הסיפור ודאג לכתוב את הסיפור בספר “תמונות בשחור לבן”, ספר שכתב גם למען עצמו, אך בעיקר למען הדורות הבאים, נכדיו ונכדותיו וניניו שיגיעו בהמשך…
הספר תורגם לאנגלית ולאלבנית, בעקבותיו כתבה מיה קלינגר שנחשפה לסיפור, ספר ילדים “הצילום שהציל אותנו” המספר את הסיפור דרך עיניו של אבי, ספר הילדים תורגם גם הוא לאנגלית ולאלבנית “THE PHOTOGRAFER SON“.
במוזיאון “יד ושם” מוצגות תמונות כחלק מהתוכנית החינוכית למשלחות תלמידים המגיעות מחו”ל ולאחרונה נתבשרנו שהסיפור ייכנס ככל הנראה גם לתוכנית הלימודים של משרד החינוך בבתי הספר היסודיים.
סיפור החברות האמיצה בין ראפיק וואסלי למשה מנדיל הוא סיפור מעורר השראה ויש לי תחושה שמשהו מהמורשת הזאת נשמר ומחלחל עד היום לחיים בסטודיו גברא, הקשרים המיוחדים הנוצרים בסטודיו גברא סביב האהבה לצילום, קשרים ששום הגדרה של גיל, מין, או מגדר לא נוגעים בהם.
משפחתי ואני שומרים על הקשר המיוחד עם משפחת וואסלי באלבניה, הקשר בנינו הוא קשר משפחתי ממש.
וכדי לנסות ולתאר עד לאן הגיעו אדוות הסיפור הזה, אשתף לסיום באחד הדברים הבאמת “לא יאומנו”. בסיור ביד ושם, נחשף צוות בית ספר תיכון מברלין לסיפור המשפחתי שלנו, חברי הצוות מאוד התרגשו ומכיוון שבבית הספר לומדים מהגרים מוסלמים רבים החליטו להגיש בקשה למשרד החינוך הגרמני לשנות את שם בית הספר על שמו של ראפיק וואסלי.
וכך יום אחד קיבלנו הזמנה לחניכת בית ספר תיכון על שם ראפיק ואסלי הממוקם בברלין, המפגש שם עם משפחת וואסלי היה מרגש במיוחד.
לפגוש תיכוניסטים מוסלמים ברובם על אדמת גרמניה, המכירים בפרטי פרטים את השמות והסיפור המשפחתי שלנו היה על גבול האבסורד, מאז בכל שנה מגיע משלחת של תיכוניסטים לביקור בישראל ואנחנו מארחים אותם אצלנו בסטודיו ומאפשרים להם להכיר אותנו, השנה ארחנו את התיכוניסטים בתערוכה “התעשיה” המציינת 60 שנה לסטודיו גברא.
סטודיו גברא שלא היה מתקיים בשום צורה לולי ההחלטה שעשה נער בן 16 שבחר בטוב והציל את משפחתי.
ואנקדוטה אחרונה ממש לסיום,
ראפיק שאהב את סבי משה קרא לנכדו הראשון… רון
