יום הזיכרון 2024

יום הזיכרון 2024

סיפור אישי
מאת: רון מנדיל 

הזמן הזה… חודש מאי הארור… עוד רגע יום הזיכרון ומיד אחריו יום העצמאות ובעיקר הזמן הזה, שאין דומה לו מאז השביעי באוקטובר, אני עם עצמי במבט על הזמן הזה, על עצמי בתוך הזמן הזה, על אירועי החיים שעיצבו את מי שאני היום, על הדרך ועל העתיד…

אז שלום לכולכם
רון מנדיל
מ.א. 3750416
סמ”ר בדימוס

עוד רגע בן 60 (ולא מאמין שזה קורה…)

את השירות הצבאי הסדיר שלי עשיתי ברובו בלבנון (1983-1986), נראה לי שמתוך 3 שנים הייתי נטו מעל שנתיים בלבנון, מאז ועד היום, כמעט בכל מפגש עם אנשים פחות או יותר בגילי, מגיעים לדבר גם על התקופה ההיא, “איפה היית? באיזה חייל? באיזו גזרה?” נראה לי שזה משותף לכל הישראלים שנפגשים, שאלות בסגנון של: “מכיר את משה…” החוויות שעברנו בני המחזור שלי ואני בלבנון הולכות עם כולנו עד היום.

המונח “פוסט טראומה” היה אז פחות מוכר, אך הנושא הזה מעניין אותי, בעיקר בשנים האחרונות ואני עוסק בו לא מעט, הנושא מעניין אותי מכיוון שאני חש שכולנו סוחבים איתנו משהו, מרגיש שיצאתי מהתקופה ההיא שונה ממה שנכנסתי אליה ושהזרעים שנזרעו אז נובטים וצצים מידי פעם עד היום, בעיני, על אף שרוב הלוחמים שלחמו לאורך השנים אינם מאובחנים, כמעט כולם נמצאים על איזושהי נקודה ברצף של ה”פוסט טראומה”.

 

 

צילום: שי מאיר

במפגשים שהיו לי עם אנשים בעיקר בשנים האחרונות ניסיתי לפצח ולמצוא מכנה משותף, אני מזהה מהר מאוד אנשים “עם עבר”… מזהה את השריטה ואם מתאפשר אני שואל: “מה היה לך הכי קשה…” התשובות אף פעם אינן זהות, אך אחד המכנים המשותפים שחזרו בסיפורים ששמעתי היה הפער- הפער בין תחושת השליחות של החיילים בחזית, המוכנות לתת את החיים מול התחושה של החזרה לשגרה בעורף.

התחושה של חייל החוזר מסביבה הדורשת מצב של ערנות ודריכות תמידית, מסביבה של סכנת חיים בכל רגע נתון, לסביבה שמתעסקת בכמה עולה הקוטג’ ואם יש על המדפים חלב סויה… היא תחושה מטלטלת, תחושה של חוסר הכרת תודה או הכרה בכלל.

אנחנו כחברה העוטפת ומחבקת את החיילים בתחילת מלחמה, עוברים למצב של שגרה מהר ובעיניים של לוחם לשעבר- מהר מידיי… הסיטואציה הזו עלולה ליצור תחושה של ניכור, תחושה של הלוחם שלא מקשיבים לו, שלא נותנים לו מקום, שלא מכבדים או מוקירים… לפחות לא מספיק.

אשתף בסיפור אישי- לצאת הביתה מלבנון היה תמיד כרוך בסוג של מתח, בכל רגע כשאתה מתכונן לצאת אתה יכול לקבל “עצור יציאות” או עוד מיני אירועים שעלולים לפגוע בהזדמנות להגיע הביתה לרגע של נשימה, לרגע של הפוגה, חיבוק של החברה וקצת להרגיש אדם ולא חיל וכך באחת הפעמים כשקיבלתי אישור לצאת יצאתי מיד בלי לשאול יותר מידי שאלות וכשהגעתי לארץ היה כבר מאוחר בערב.

באיזושהי טרמפיאדה עליתי על טרמפ שנסע לכיוון המרכז, ליד הנהג ישב בחור שלא הכרתי, קצין, למיטב זכרוני מהנדסה קרבית, אני נכנסתי למושב האחורי עם כל הציוד- צ’ימידן, שכפ”ץ, קסדה, אפוד ונשק, ונסענו לאורך כביש החוף, השיחה בין הקצין לנהג הייתה על המצב בארץ, הקצין סיפר לו על הקשיים, האתגרים, תחושת השליחות והסכנות שיש בלבנון, הנהג ביטל את הדברים ואמר לבחור שהבעיה המרכזית שלנו היא הכלכלה, האינפלציה ובכלל… וכך המשיכה השיחה לאורך דקות ארוכות, אני במושב האחורי לא השתתפתי בשיחה אבל הרגשתי שאני מתפוצץ עוד רגע ואמרתי לנהג: “תעצור לי פה אני רוצה לרדת”, היינו על כביש החוף בנקודה אקראית, איפשהו בין עתלית לחדרה, בלי שיש שום דבר קרוב “רגע” הוא אמר לי “אין פה כלום…” אני אעצור לך בחדרה “תעצור פה” אמרתי בעצבנות “אני לא נוסע עם בן אדם שמדבר ככה” וירדתי באמצע כלום.

השעה הייתה סביב עשר, אחת עשרה בלילה ואני צועד לצד כביש החוף החשוך, הגלילון ב”הצלב”, צ’ימידן על הגב וציוד הלחימה על הכתף ופשוט צועד דרומה, לא יודע כמה זמן צעדתי אבל איפשהו צפונית לחדרה עצרה ליידי ניידת של המשמר האזרחי “חיילצ’יק… לא רואים אותך בחושך… לאן אתה הולך?” שאל אחד מהם “הביתה” אמרתי והמשכתי ללכת, “בוא חיילצ’יק, תירגע… נקפיץ אותך לצומת הקרובה”, עליתי לניידת הכחולה (פורד טרנזיט למי שזוכר) והנהג אמר “חיילצ’יק תנוח… ניקח אותך הביתה” וככה קיבלתי טרמפ עם שלושה מתנדבי המשמר האזרחי, מחדרה עד לפתח הבית ברמת השרון.

צילום: שי מאיר
צילום: שי מאיר

מאז השביעי באוקטובר אני בסוג של ציפה… חושב במה אני יכול להשפיע, ניסיתי לקדם יוזמות שיסייעו, חלקן התרחשו וחלקן לא ממש התקדמו ולמדתי בזמן הזה שהלוחמים ב”חרבות ברזל” אינם הפוסט טראומה, עדיין לא… עוד לא עבר מספיק זמן לעבד, הם לא בפוסט טראומה- הם עדיין בטראומה עצמה, כולנו בעצם… מדינה בטראומה.

הבנתי שכמו שהחיים לימדו אותי, אם אני רוצה להשפיע, להזיז משהו- אני צריך ממש לגעת בו… לא חייבים להרים פרוייקטים גדולים, אפשר לגעת במשהו, באדם אחד, להיות משמעותי עבורו, חשבתי שאני דרך סטודיו גברא וקהילת הצלמים שיצרנו סביבנו יכולים לתת במה לחייל אחד (או יותר…) שצילם והנציח רגעים בתוך הכאוס הזה להציג את התמונות שצילמו, להקשיב, לתת מקום לכבד ולהוקיר… להיות זה שלוקח אותו טרמפ בחזרה הביתה.

לתת במה לכוחו של הצילום, לשמר רגע, גם אם הוא קשה, להעביר מסר, אולי לרפא משהו ולהיות קצת ביחד.

הזדמנות להוכיר ולהודות לשי מאיר, שהתמונות שלו מלוות את המאמר- שי צלם מוכשר, בוגר הסטודיו וחבר יקר, שהוסיף מספר מילים על פרוייקט ארוך הטווח שלו, צילומים של הלומי קרב.

“בעבודתי עם הלומי הקרב אנחנו חוזרים לסיפור שלהם, עומדים מולו כשבידנו הפעם במקום נשק – מצלמה.
החבר’ה הטובים האלו קרובים כל כך ללבי והעמידה מול המצלמה מסייעת ומשחררת מהם משקל לא פשוט בכלל. הפרויקט שהתחיל כפרויקט אישי מבוצע היום בשיתוף עמותות התומכות בהלומי קרב.

לצלם משמעו להיות מחובר. מחובר לרגע, לסצנה, לאווירה, למעטפת שבסופו של דבר תרכיב לנו את הפריים. להיות מחובר זה לפעול מהבטן. מהכיווץ הזה שיש לנו כשאנחנו עושים משהו שמרגש אותנו.

אהבה, שנאה, שלום, מלחמה, עוני, כאב, געגוע – לפעמים נראה לי שאפשר לפתור הכול עם מצלמה. אם רק העולם יראה, הוא לרגע יתעשת והכל יסתדר. אז אולי אני נראה לכם חולם. אבל לחלום זו פריבילגיה של אמנים ובסוף, כשאני פוגש סיטואציות שעושות לי קוואטש בבטן, סיפורים בהן אני מרגיש שאני יכול לעזור עם המצלמה שלי אז הכיווץ הזה בבטן הוא זה שמוציא אותי מהבית לצלם פרויקטים “שאין בהם כסף”. הידיעה הזאת שאם לא אצלם את זה אז הכיווץ הזה לא ישתחרר. שאם לא אעשה את זה באיזו זכות אני מרשה לעצמי לחלום.”

למידע ופרטים נוספים כתבו לנו:
שלחו הודעה
לוגו ריבוע שקוף

תודה שנרשמתם ליום הפתוח!

פרטים נוספים ישלחו במייל בהקדם

דילוג לתוכן