במפגשים שהיו לי עם אנשים בעיקר בשנים האחרונות ניסיתי לפצח ולמצוא מכנה משותף, אני מזהה מהר מאוד אנשים “עם עבר”… מזהה את השריטה ואם מתאפשר אני שואל: “מה היה לך הכי קשה…” התשובות אף פעם אינן זהות, אך אחד המכנים המשותפים שחזרו בסיפורים ששמעתי היה הפער- הפער בין תחושת השליחות של החיילים בחזית, המוכנות לתת את החיים מול התחושה של החזרה לשגרה בעורף.

התחושה של חייל החוזר מסביבה הדורשת מצב של ערנות ודריכות תמידית, מסביבה של סכנת חיים בכל רגע נתון, לסביבה שמתעסקת בכמה עולה הקוטג’ ואם יש על המדפים חלב סויה… היא תחושה מטלטלת, תחושה של חוסר הכרת תודה או הכרה בכלל.

אנחנו כחברה העוטפת ומחבקת את החיילים בתחילת מלחמה, עוברים למצב של שגרה מהר ובעיניים של לוחם לשעבר- מהר מידיי… הסיטואציה הזו עלולה ליצור תחושה של ניכור, תחושה של הלוחם שלא מקשיבים לו, שלא נותנים לו מקום, שלא מכבדים או מוקירים… לפחות לא מספיק.

אשתף בסיפור אישי- לצאת הביתה מלבנון היה תמיד כרוך בסוג של מתח, בכל רגע כשאתה מתכונן לצאת אתה יכול לקבל “עצור יציאות” או עוד מיני אירועים שעלולים לפגוע בהזדמנות להגיע הביתה לרגע של נשימה, לרגע של הפוגה, חיבוק של החברה וקצת להרגיש אדם ולא חיל וכך באחת הפעמים כשקיבלתי אישור לצאת יצאתי מיד בלי לשאול יותר מידי שאלות וכשהגעתי לארץ היה כבר מאוחר בערב.

באיזושהי טרמפיאדה עליתי על טרמפ שנסע לכיוון המרכז, ליד הנהג ישב בחור שלא הכרתי, קצין, למיטב זכרוני מהנדסה קרבית, אני נכנסתי למושב האחורי עם כל הציוד- צ’ימידן, שכפ”ץ, קסדה, אפוד ונשק, ונסענו לאורך כביש החוף, השיחה בין הקצין לנהג הייתה על המצב בארץ, הקצין סיפר לו על הקשיים, האתגרים, תחושת השליחות והסכנות שיש בלבנון, הנהג ביטל את הדברים ואמר לבחור שהבעיה המרכזית שלנו היא הכלכלה, האינפלציה ובכלל… וכך המשיכה השיחה לאורך דקות ארוכות, אני במושב האחורי לא השתתפתי בשיחה אבל הרגשתי שאני מתפוצץ עוד רגע ואמרתי לנהג: “תעצור לי פה אני רוצה לרדת”, היינו על כביש החוף בנקודה אקראית, איפשהו בין עתלית לחדרה, בלי שיש שום דבר קרוב “רגע” הוא אמר לי “אין פה כלום…” אני אעצור לך בחדרה “תעצור פה” אמרתי בעצבנות “אני לא נוסע עם בן אדם שמדבר ככה” וירדתי באמצע כלום.

השעה הייתה סביב עשר, אחת עשרה בלילה ואני צועד לצד כביש החוף החשוך, הגלילון ב”הצלב”, צ’ימידן על הגב וציוד הלחימה על הכתף ופשוט צועד דרומה, לא יודע כמה זמן צעדתי אבל איפשהו צפונית לחדרה עצרה ליידי ניידת של המשמר האזרחי “חיילצ’יק… לא רואים אותך בחושך… לאן אתה הולך?” שאל אחד מהם “הביתה” אמרתי והמשכתי ללכת, “בוא חיילצ’יק, תירגע… נקפיץ אותך לצומת הקרובה”, עליתי לניידת הכחולה (פורד טרנזיט למי שזוכר) והנהג אמר “חיילצ’יק תנוח… ניקח אותך הביתה” וככה קיבלתי טרמפ עם שלושה מתנדבי המשמר האזרחי, מחדרה עד לפתח הבית ברמת השרון.