שמי גיל לוין, בן שלושים ושבע, צלם ומורה לצילום, בוגר סטודיו גברא.
את צביקה פגשתי פעם ראשונה לפני 9 שנים. אני ישבתי (בשורה האחרונה סביר להניח) בסטודיו-כיתה הקטן ברחוב העבודה, וצביקה הראה מעבודותיו, וסיפר, ולימד. אני תלמיד בקורס יסודות הצילום בסטודיו גברא, וצביקה מורה. המפגש האחד ההוא עם צביקה זכור היטב. אני זוכר היטב גם היום הרבה מהצילומים שראיתי אז לפני 9 שנים. אני זוכר את ה״בום״ שהיה לי בראש עם ההבנה ש״זה לא במקרה״. זה לא במקרה שיש קו שחור קטן בפינה של הפריים, זה לא במקרה שהצורה הזו נמצאת ממש מעל זו, ולקו הזה יש בדיוק את הזוית הזו. את הכל צביקה רואה בעינית של המצלמה לפני שהוא עושה את הקליק.
בפעם השנייה פגשתי את צביקה השבוע, בביתו ברמת אביב. הוא וגילה, אישתו, קיבלו את פני בחיוך רחב, ואני, קצת נבוך וקצת מתרגש, לחצתי את ידיהם בנימוס וסרקתי בעניין את הבית היפה, המלא בחפצים שנאספו עם השנים, לכל חפץ בוודאי סיפור, הכל מרגיש אישי ומלא אופי. צביקה הוביל אותי לחדר העבודה והתיישב, ואני הנחתי את תיק המצלמה בצד והתחלתי להתבונן בקירות. נעמד ליד ציור או צילום, וצביקה מסביר ומספר. אלה ההורים של גילה. זו סבתי. את זה צילמתי בחנות בגדים, ואלא פסיפסים באיטליה. זו הצעה שכנתי לעיריית תל אביב כמחווה לנחום גוטמן. והיה גם כדורסל שצביקה עוד ״זורק לפעמים״ (שיחק בליגה הלאומית בשנות השבעים!). ואת הכינור עליו היה מנגן פעם. וכמובן ארגז קטן עם מנצ׳לך, האישונים, שהפכו כל כך מזוהים איתו. וגם דפדפתי בספרי השירים שכתב.
צביקה הוא גרפיקאי, וצלם, ומשורר. איש של מילים ושל תמונות. איש של הבעה. משחק עם מילים ועם שפה כמו שהוא משחק עם קוים ועם קומפוזיציה. מפרק, מרכיב מחדש, יוצר חיבורים והקשרים חדשים.
והנה כבר כמעט שכחנו לצלם. אני מוציא את המצלמה שלי, את ״המפלצת״. צביקה אוהב לצלם במצלמה קטנה, שלא תפריע לו לצלם. ״יאללה, קליק אחד וגמרנו״ הוא אומר לי. הוא נבוך מול המצלמה ואני מסתיר את המבוכה שלי מאחוריה.
אני צילמתי וצביקה המשיך להראות, להסביר, לשלוף מנצ׳לך, לדפדף בספרים.
דיברנו על המון דברים, וקצת שכחנו לדבר על צילום. וכששאלתי אותו על צילום, צביקה הצטנע כהרגלו, ואמר ״אני מצלם כי אני לא יודע לצייר״.
ואם תשאלו אותי, אז בטח שהוא יודע לצייר. עם המצלמה.
