ראיון עם אבישג שאר- ישוב
מאת: רון מנדיל
אתמול בערב התיישבתי מול המחשב כדי לעשות ראיון עם אבישג שאר ישוב, למי שקרא את הראיונות הקודמים שכתבתי יודע שאני מעדיף להיפגש פנים אל פנים, אבל הבחורה עסוקה והזמן היחיד שהצלחתי לקבל היה בשש בערב ובזום…
אחרי התגברות על אתגרים טכנולוגיים (בעיקר שלי) התיישבנו כל אחד בביתו והתחלנו בשיחה ולפני שנצלול לסיפור המרתק של אבישג אני קופץ רגע לסוף… התאהבתי… אי אפשר שלא… ועכשיו אפשר לחזור להתחלה…
קורס סטודיו, הוא קורס הדגל בסטודיו גברא, הוא קיים כבר למעלה מ- 20 שנים ואנחנו דואגים לשמר בו משהו מהמסורת המשפחתית ובמקביל להיות ערניים ומחוברים לדינאמיות של שוק הצילום והצלמים בישראל, אנחנו עושים התאמות ודיוקים בתכני הקורס ובמורים על מנת לתת לסטודנטים שלנו את מקורות ההשראה שיוציאו מהם את המיטב.
השנה אבישג מצטרפת לסגל המורים בסטודיו גברא, לרגל המאורע המשמח ערכתי איתה ראיון.
אבישג שאר- ישוב, היא צלמת עיתונות ודוקו ישראלית, צילומיה זכו לחשיפה רבה וחלקם הפכו לאייקונים ונחקקו בזיכרון של רבים מאיתנו.
“ספרי קצת על עצמך” ביקשתי
“אני אבישג, בת 32, במקור מחיפה, היום גרה עם בעלי בני דויטש, שגם הוא צלם ומתמחה בצילום מוטורי, ברשפון, התחלתי לצלם בגיל 19, אחרי שסיימתי שנת שירות, באותה תקופה הייתי כנראה בסוג של דיכאון, לא ידעתי או אובחנתי כדכאונית, אבל הייתי מבלה שעות רבות בבית, בתקופה ההיא עוד לא היה נטפליקס שאפשר לעשות “בינג’ים” על סדרות אז כדי להעביר את הזמן הייתי עוקבת אחרי מבזקי החדשות של YNET…”
“רגע” קטעתי אותה “סליחה, תעשי לי סדר… שנת שירות? מה? למה? איפה?”
“אה…” השיבה “אני דתייה, שומרת שבת והכול, גדלתי בבית דתי, למדתי באולפנה ואחרי האולפנה, כמו כל חברותי הלכתי לעשות שנת שירות וליוויתי ילדים במחלקה אונקולוגית לילדים בתל השומר”.
“וואוו… חוויה עוצמתית”
“כן, ליוויתי שם לא מעט ילדים שחלקם נפטרו במהלך שנת השירות שלי וזה ללא ספק השפיע עליי”
“חוויה לא פשוטה לילדה בת 19… אולי מסביר קצת את התחושות שחווית, אבל בואי נחזור לסיפור…עקבת אחרי מבזקים ב YNET”
“כן, יום אחד קראתי ידיעה על ילד שנעלם בנחל ספונים שזה נחל באזור חיפה, הידיעה תפסה אותי, זינקתי מהמיטה, ציירתי לעצמי מפת הגעה לנחל (לא היה אז ווייז…), יצאתי בשקט מהבית, “גנבתי” לאימא שלי את האוטו ולקחתי איתי מצלמה, כשהגעתי לאיזור הנחל, עצר אותי שוטר ושאל אותי “למי את מצלמת?”אני פרילנסרית, עניתי לו בלי למצמץ והוא נתן לי להיכנס… לא יודעת מאיפה באה לי החוצפה אבל זה עבד ועד היום אני מרגישה קצת פרילנסרית…
הגעתי למקום, היו שם הרבה צלמים ואני הלכתי ונעמדתי על ידם וניסיתי להיראות אחת מהם, עשיתי מה שהם עשו, התערבתי בשיחות, אבל תכל׳ס מה שעשינו זה לחכות לבוקר ובבוקר לשמחת כולם, מצאו את הילד, ואני בנחישות לא ברורה עוקבת אחרי האירוע, נוסעת לתחנת המשטרה ואח”כ לבית החולים, מצלמת ומתעדת מה שאפשר ותוך כדי מרדף מקבלת טלפון מאימא שלי שמתעוררת בבוקר ומגלה שגם הבת שלה נעלמה וגם האוטו נעלם… “אני חייבת להגיע לעבודה” נוזפת בי אימא שלי “תסתדרי אימא אני חייבת את האוטו” והיא נאלצה ל”הסתדר” גם בחמש השנים הבאות…
ואז פונים אלי מ YNET (אחד מצלמי הוידאו שהיה שם נתן את המספר שלי) והם שואלים אם יוכלו להשתמש בתמונה שצילמתי ואני באותה תעוזה ובלי להתבלבל משיבה “בוודאי, אשמח למכור לכם את התמונות…” והם משלמים ואפילו מזמינים אותי לפגישה במערכת ומציעים לי עבודה כצלמת וכך החלה הקריירה שלי כצלמת עיתונות בצפון”.
“רגע…” החלטתי להקשות “ככה קפצת עם מצלמה שלופה… מה היה לפני? קחי אותי רגע אחורה- מתי התחיל הרומן שלך עם המצלמה?”
“בגיל 16 כשכולן הלכו לאולפנה לי היה הסדר מיוחד עם המורה שלי, שאני מגיעה לבית הספר בעיקר למבחנים… יום אחד הגעתי לבית הספר בשעה 11:00 למבחן ואני רואה שכולן יוצאות מהכיתות, לרגע נלחצתי שפספסתי את המבחן אבל חברותי צעקו לי “בואי הולכים לחתונה אנחנו “משמחים” (במלעיל)”, מי שהתחנך בחינוך הדתי מכיר את המונח וכך אני מוצאת את עצמי עם חברותי בחתונה של זוג שאני לא מכירה וכולנו עושות שמח… ואז אני קולטת שאין צלם בחתונה ואני שולפת מצלמת פוקט ומצלמת להם את החתונה, מכינה להם אלבום ושולחת להם.
אני חושבת שהאירוע הזה גרם לי להבין את הכוח והעוצמה שיש לצילום, באותה תקופה החלטתי שצילום מרגש אותי והלכתי לקורס צילום אנלוגי, חדר חושך, פיתוח והדפסות בטכניון בחיפה והאמת שכבר אז התחיל להתפתח לו חלום שיום אחד אהיה צלמת עיתונות”.
“טוב אני שוב לוקח אותך קצת אחורה, לא כל ילדה בת 16 באולפנה מסתובבת עם מצלמת פוקט בכיס… מה היה קודם? מתי התחיל כל העניין עם צילום?”“האמת שכשאני חושבת על זה, העניין היה שם תמיד, אני זוכרת בגיל 15 הייתי בפינוי גוש קטיף, כמו רבים מחבריי ומחברותיי ב”בני עקיבא”, גם שם צילמתי ואני זוכרת שבהרבה מקרים בחרתי לצלם דווקא את צלמי העיתונות שהיו שם…”
“מעניין, נראה לי שהלכנו מספיק אחורה, בואי נחזור לרצף הזמן, התקבלת לעבוד כצלמת עיתונות”
“כן, ילדה בת 19 צלמת עיתונות באזור הצפון, השנים הראשונות הן ממש “הארד קור” צילומים של תאונות דרכים, לוויות, בתי משפט וכו’ ובערך חצי שנה אחרי שהתחלתי לעבוד התרחש אסון הכרמל, אירוע מטלטל, מראות מזעזעים, ריחות השריפה, מטורף.
אחרי 20 שעות בשטח ברצף, קצת לפני כניסת השבת, אני מתנתקת והולכת הביתה, מקרצפת את עצמי ומנסה להסיר את ריח העשן, ריח שנדבק לכל מקום ומסרב להיעלם, לובשת שמלת שבת והולכת לבית הכנסת.
אני חושבת שהפאוזה של השבת אפשרה לי לעבור את החוויה הזאת בצורה שפויה, עד היום אני מקפידה על השבת, בעיני “פסק הזמן” הזה מאפשר רגע לנשום”.
“אחרי שהצילומים שלי של השריפה בכרמל התפרסמו התחלתי להתפתח לכיוון של כתבות מגזיניות. העיתון כלכליסט שלח אותי לצלם כתבה על קהילות אקולוגיות, צילמתי לא מעט וכשראיתי את הכתבה במגזין ממש התאכזבתי, התמונות שהעורך בחר לפרסם בכתבה היו לא מספיק מעניינות בעיני ולא שיקפו את מה שרציתי שישקפו. אחרי שהזלתי לא מעט דמעות על חוסר היכולת שלי לשלוט במה יתפרסם ואיך זה יראה ומכיוון שהנושא של קהילות אקולוגיות ממש משך אותי החלטתי להמשיך באופן עצמאי ולתעד קהילות אקולוגיות ברחבי הארץ.
היום במבט לאחור אני חושבת שזה אולי הפרויקט הכי משמעותי שעשיתי בחיים והוא ממש עוד לא הסתיים.
אחרי כל האסונות והקטסטרופות שצילמתי, אחרי כל תחושות האי נוחות מהפוליטיקה והרוע שהמצלמה שלי פוגשת, המפגש עם הקהילות האקולוגיות אפשר לי לפגוש אנשים שחיים את החיים שלהם באופן אחר לגמרי משלי – אקולוגי, אנשים שרואים את העולם בצבעים אחרים.
בתהליך שעברתי תוך כדי צילום הפרויקט הזה, בחרתי להתמקד במשפחה אחת, אותה אני מלווה כבר מספר שנים, זה היה בית הספר הכי טוב שהיה לי בעולם צילום העיתונות, הבנתי שיש לי השפעה על הדרך שהסיפור יסופר וזה נותן לי מלא כוח. היו לא מעט אנשים ששמעתי מהם “את תמימה… את בוחרת להראות רק את הצדדים היפים…” אולי יש בזה משהו, אבל הצילומים שלי מספרים את הסיפור כפי שאני חווה אותו, כפי שאני מרגישה אותו, אני מנסה להעביר את הרגש ואז אני מרגישה שהכוח בידיים שלי”.
“אם אני מבין נכון את מספרת סיפור דרך התמונות שלך – את יודעת להסביר איך מספרים סיפור בתמונות?”
״בהתחלה לא באמת ידעתי, היו לי רצף של צילומים, אני תמיד מצלמת סדרה של תמונות ולא צילום אחד לבד, אבל לא הרגשתי שאני מצליחה לספר את הסיפור באופן מספיק מדוייק.
באותה תקופה הייתה לי הזכות לעבוד לצד שני צלמים ממעריב- מקס ילינסון ואלכס רוזקובסקי, שני צלמים קשוחים, מהאסכולה הסובייטית, הייתי מביאה הדפסות של צילומים שלי לבית קפה ומקס היה שואל אותי: “מה את רוצה להגיד?” והוא היה כועס: “זה משעמם!!!” “לא טוב” “תספרי סיפור!!!” היה נוזף בי “תספרי את עצמך…” זו הייתה תקופה מאוד מלמדת והם היו סוג של מנטורים עבורי”.
“אז איזה סיפור את בוחרת לספר?”
“תמיד משכו אותי ילדים, משהו בעיניים שלהם, במבט, בפרויקט האקולוגי יש ילדה שאני מלווה אותה מגיל חצי שנה והיום היא בת 8, אני מאוד סקרנית מה יהיה העתיד שלה, איך היא תגדל ותתפתח, אני מספרת את הסיפור של המציאות הישראלית האלטרנטיבית של הקהילה האקולוגית, שהיא מאוד שונה מהמציאות שלי, דרך הפריזמה של הילדה הזאת.
נפתח לי עולם חדש ואפשרות לספר את הסיפור הישראלי האחר, שלא קשור לסכסוך הישראלי פלסטיני, לקונפליקט הפוליטי, או לאופן שבדרך כלל ישראל מוצגת בעולם, אלא דווקא מבט אחר.
בשנתיים האחרונות אני מצלמת פרויקט נוסף על ילד מג’נין, שברור שיש בו אלמנט פוליטי, אבל אני בוחרת להתמקד בסיפור האנושי והאמת שבזכות הפרויקט הזה הגעתי ל The New York Times.
“זו הייתה המטרה? לפרסם במגזין בחו”ל?”
“ממש לא, אני בוחרת את הפרויקטים שלי מתוך מקום של עניין אישי, מתוך מקום של רגש, לא ממניע של פרסום או כסף, ברור שכשבסופו של דבר הפרויקט שלי זוכה לבמה מכובדת זו גאווה גדולה וכשמשלמים טוב זה בכלל נחמד… אבל לא זו המוטיבציה הראשונית”.
“יש איזו צילום ספציפי שלך שאת יכולה לשים את האצבע ולהגיד שהוא חשף אותך או הקפיץ אותך קדימה?”
“אני חושבת שהצילום שצילמתי את ביבי במימונה (יש שקוראים לצילום הזה “הסעודה האחרונה”) הכניסה אותי לעולם של צילום הפוליטיקאים וחשפה אותי לציבור באופן יותר משמעותי, זה צילום שיצר אימפקט מאוד גדול.
באותה תקופה הייתי נשלחת לאירועים כמייצגת של מספר כלי תקשורת (“פול”) והצילום שלי התפרסם במקביל במספר עיתונים בארץ, לצילום הזה הייתה תהודה גדולה בארץ ובעולם והוא פורסם שוב ושוב בזכות מערכות הבחירות החוזרות בישראל, היו רבים שהשתמשו בצילום הזה ונתנו לו פרשנויות שונות ומגוונות.”
“אני רואה את הצילומים שלך ומזהה באמת יכולת נדירה לתפוס רגע מדויק – איך עושים את זה? אפשר ללמד את זה?”
“אני לא בטוחה שאני יודעת ללמד איך עושים את זה, אני יכולה להגיד שכששולחים אותך כצלם לתעד אירוע פוליטי יש הרבה רגעי שעמום ודווקא בתוך רגעי השעמום אני מחפשת רגש, זה לא משהו טכני, כולנו בני אדם בסופו של דבר ולכולנו יש את ההתעסקויות הקטנות של החיים שבהן חבוי הרגש.
לאחרונה התפרסם צילום שצילמתי את אילת שקד, היא ישבה מחוץ לבמה בכנס פוליטי ואני ישבתי לא רחוק ממנה, דקה לפני שצילמתי את הצילום הזה היא דיברה בטלפון עם הבן שלה והסבירה לו איך לחמם את ארוחת הצהריים, רגע אחד היא אימא ורגע אחר היא פוליטיקאית (ולא בשיאה…), הרגע הזה עורר בי חמלה, רגע אנושי- אדם עייף, יושב לבד בחדר, אימא עייפה שמנסה לשמור על חיים נורמאלים בבית ולשמר את הקריירה הפוליטית שלה, רגע אנושי שאנחנו לא מורגלים לראות”.
“מדהים בעיני, את גורמת לי לחשוב שיש משהו בעייפות ואולי גם ברגעי שעמום, שמאפשר לנו לשחרר ענייני טכניקה ואם יש בנו את הסקרנות והאהבה לראייה של פריימים בחיים ואולי גם קצת חולמנות, זה מאפשר לראות את היופי שברגע פשוט ואנושי כזה, מקסים בעיני.
ושאלה אולי אחרונה: מה החלום שלך?”
“החלום שלי… שיום אחד כשארצה להיות גם אימא, אצליח לעשות את זה מבלי לאבד את הקריירה והמקצוע המורכב שבחרתי.”
“וואו… ריסקת אותי… צלמים בדרך כלל מדברים על חלום שצילום שלהם יתפרסם בפלטפורמה מיוחדת או ישפיע על תהליכים ואת נתת שורה תחתונה פשוטה ואמיתית…”
“צילום עיתונות זה מקצוע שמאתגר מאוד לנהל לצידו חיים נורמאליים, ברור שאני שמחה כשהתמונות שלי מתפרסמות, כשאני מבינה שהצילומים שלי נוגעים, משפיעים ומרגשים וכיף גדול להציג בתערוכות ולזכות בפרסים, אבל בסוף אנחנו חיים בשביל לחיות והפרס הוא בונוס…”
“טוב, הרגת אותי סופית… ספרי לי קצת מה את עושה היום ולמה בעצם לא היה לך זמן שניפגש פנים אל פנים…”
“אלו ימים מטורפים, יש לי מיליון הגשות להגיש ובמוצ”ש אני טסה לאוקראינה עם ארגון סיוע כצלמת תיעודית לפעילות המדהימה של הארגון הזה, אנחנו מתכננים לחזור חזרה במטוס עם קבוצה של עולים.
זו לא הנסיעה הראשונה שלי לאוקראינה, הנסיעות הראשונות היו קשות פיזית, קור מקפיא, ממש לא משהו שאנחנו רגילים אליו, תנאי מחייה קשים ומראות קשים.”
“צילמת שם צילומי מלחמה?”
“לא, צילמתי יותר את הצד של האפקט של המלחמה, הפליטים, המצב הכאוטי, אתה רואה בעיקר בעיקר נשים וילדים, הגברים לא הורשו לצאת מאזורי הקרבות, אבל הנשים לקחו כמה שקיות, מעט דברים ואת הילדים ויצאו לאן שרק אפשר, ראיתי נשים וילדים שעומדים באמצע שום מקום ומחכים לאוטובוס שיגיע אולי מתישהו וייקח אותם לאנשהו.”
“ומה התחושות?”
“קודם כל צער גדול, אתה מסתכל על המצב הזה, על הייאוש ולא ניתן להתחמק מסיפורים ותמונות מתקופת השואה שצפות בראש, יש אמנם איזה ריחוק מסוים- זו לא המלחמה שלי.
ויחד עם זאת תחושת אחריות גדולה – אני מרגישה מחוייבת לספר את הסיפור של הילדים, של האימהות, אולי הצילום שלי הוא זה שיעשה תהודה, ישפיע, יעשה שינוי או אולי בזכות הצילום הזה הקרן לסיוע תצליח לגייס עוד תרומות שיסייעו או שיעוררו מודעות.”
“אז באמת לסיום- מה תלמדי אצלנו בקורס?”
“אני לא יודעת להגדיר בדיוק, אני יכולה לשתף ששנים שמבקשים ממני ללמד בכל מיני מסגרות ואני בהתנגדויות, אולי כי אני אף פעם לא הסתדרתי במסגרות לימודיות, אבל הפעם החלטתי לתת לזה הזדמנות, אני מתכוונת לספר את הסיפור שלי ולנסות לכוון את הסטודנטים לספר את הסיפור שלהם”
“תודה רבה רבה אבישג, היה לי ממש כייף ונעים לדבר איתך”
“תודה גם לך, מגיע לך שאפו- הצלחת להושיב אותי שעתיים וזה לא קורה…”
“מעולה, תודה, נתראה בסטודיו…”
צילומים: אבישג-שאר ישוב
