שמי אביטל ולץ דקל, צלמת נשים, ילדים ומשפחה. בוגרת סטודיו גברא ומלווה סטודנטים בתהליך הלמידה בקורסי צילום בסטודיו.
בפעם הראשונה שפגשתי את שוקי קוק זה היה במסגרת לימודיי הצילום שלי. כשהתבקשתי להיפגש איתו ולצלם אותו לא היססתי יותר מידי. שוחחנו בטלפון וקבענו להיפגש בסטודיו שלו מספר ימים אחרי. הסטודיו נשאר בדיוק כפי שזכרתי אותו, רק יפה יותר וזה העלה בי זיכרון נעים והרגשה טובה. היה לי די ברור שאצלם אותו בסטודיו, במקום בו הוא עובד,חושב ויוצר.
שוקי הגדיר את תחום ההתמחות שלו כצלם יוצר בתעשייה, הוא התמחה בצילומי מוצר מורכבים והיה מקור להשראה לצלמי מוצר רבים שהלכו בעקבותיו, שוקי צילם עבור תעשיות, מותגים וחברות מובילות במהלך השנים. בחיפוש אחר שפה צילומית ייחודית לו, הוא החל לבנות וליצור צילומים בטכניקה של צילום בחשיפות מרובות (מולטיאקספוז’ר), שוקי צילם את עבודותיו בטכניקה זו כשהוא האחראי על הקונספט, הארט, ההפקה והצילום – דבר שהוא לא עניין של מה בכך וכיום כמעט ולא ניתן למצוא צלמים שאחראים לכל ההיבטים הללו. מכיוון שעבודותיו היו כה ייחודיות ומרתקות הם החלו לעניין לא רק את העולם המסחרי אלא גם את עולם האומנות והוא הציג בתערוכות יחיד בארץ והעולם.
במפגש עם שוקי גיליתי יוצר, אמן עם ערכים, איש מקצוע אמיתי שמתפתח ומשכלל את המלאכה שלו כל הזמן. הקשבתי לשוקי ולסיפוריו על העבר ועל התנהלות העולם המסחרי באותם זמנים. דפדפנו יחד בספרים שהציגו את עבודותיו היפות ממהלך השנים, שאלתי אותו שאלות ובעיקר נהניתי מהזמן במחיצתו מבלי לחשוב על הרגע שלאחר שאצא מהסטודיו שלו. רגע הצילום התקיים כמעט ללא מילים ויחד עם זאת הכל נאמר שם. האנושיות שבנו ראתה באמת אחד את השנייה וברגעים כאלו הקסם קורה, גם בחיים וגם בצילום. תמיד אוקיר את הרגעים שחלקנו יחד, בזמן הצילום ולפניו, זכיתי בחבר חדש.
בימים אלו עסוק שוקי בתערוכה המרגשת “פניה של האנושות” אותה אצר ויצר, “התערוכה עוסקת במהות האנושית, “מדברת” על תקשורת ומציגה מצבים, אנשים, הבעות, מצוקות, אושר משיירי עץ מגולפים, צרובי – שמש החוברים יחד כמטאפורה לחיינו אנו…”
כשבוע לאחר הפגישה, שוקי התקשר אליי לאחר שיצרתי איתו קשר והוספנו לדבר מעט. שאלתי אותו האם יש משפט שהוא רק שלו שהוא נוהג לומר אותו לעצמו ובכלל, הוא לא חשב יותר מידי ואמר “החיים הם לא מה שתכננו…” מי שבאמת מכיר את שוקי, יודע כמה רגש, אמת ועוצמה יש במשפט הזה.
