נשים ופוטוג'ורנליזם

מאת: הצלמת רות פרמסון, "ניו יורק טיימס"

משימת המלחמה הראשונה שלי ניתנה לי לפני 20 שנה, כאשר סוכנות הידיעות AP שלחה אותי לסרייבו. מוכנה ככל שהייתי, נתפסתי לא מוכנה כאשר נתקלתי בקונפליקט. עמית אירופאי שלי הכריז בפניי שאין מקום לנשים לצלם מלחמות.

נדהמתי מהערתו, אבל זה רק דחף אותי להוכיח שצלמות נשים יכולות להתמודד עם אזורי מלחמה בדיוק כמו גברים. למרבה המזל, לא כל הגברים חשים כמו אותו עמית אירופאי. אלו שגייסו אותי לעבודה הם גברים, וישנן גם את אותן נשים חלוצות שנכנסו לאזורי מלחמה ופתחו לנשים כמוני את הדלת ללכת באותה הדרך.

כיום, נשים מצטיינות בכיסוי סיפורי מלחמה בטריטוריות שהיו עד לא מזמן בשליטה כמעט מוחלטת של גברים. חלקן עדיין כאלה.

קתי וילנס, צלמת ספורט ותיקה, מרגישה כיום מקובלת לחלוטין על ידי עמיתיה הגברים, אפילו אם עדיין אין צלמות רבות בצדי המסלול בתחום צילומי הספורט. היא מספרת שכאשר חדשות מיאמי קיבלו אותה לעבודה בשנות ה-70 בתור הצלמת הראשונה בעיתון, היא הייתה מושא לסקרנותם של 5 אנשי הצוות (גברים כמובן) והם התייחסו אליה בכפפות של משי. היא נזכרת בימיה הראשונים בסוכנות המקומית של AP במיאמי, כאשר כתבת ספורט סללה עבורה את הדרך לאחר שהצליחה להיכנס לתוך חדרי ההלבשה של השחקנים, נכנסה גם היא לצלם את השחקנים בחדר ההלבשה. לאחר שהתקלח, יצא אחד השחקנים ונעמד מולה עם מגבת קטנטנה, חושף את איבריו. היא נאלצה לצלם רק את החלק העליון של גופו. "אני די בטוחה שהמחווה גסת הרוח הזו הייתה דרכו להראות לי מה הוא חושב על נוכחותי בחדר ההלבשה של הגברים", היא אומרת. "מספיק להיות האישה היחידה בחדר מלא צלמים – הייתה משימה מעייפת שלפעמים הצליחה לחצות את גבולות הסקסיזם".

הגישה הזו לא הייתה נפוצה רק באירועי ספורט. "הייתי בתא של האו"ם עם שמונה עמיתים גברים שמחזיקים בעדשות הטלה-פוטו שלהם כדי לסמל תנועה מסוימת כאשר אישה נאה הייתה נכנסת לאולם".

ההתקדמות לתקופה בה נשים מחזיקות בעדשה בסיקורי חדשות היא התפתחות מבורכת. אך גם העובדה שנשים משמשות כעורכות במשרדים הראשיים ויכולות לעמוד להגנת הצלמות, לשכור את שירותיהן וכן הלאה.

דיאנה ווקר, צלמת למגזין "טיים" לשעבר הוציאה לאחרונה את הספר: "הילארי: התמונות של דיאנה ווקר". היא מספרת כי עמיתיה הגברים קיבלו אותה בצורה "אדיבה" כאשר היא התחילה לעבוד ב"טיים" ב-1978.

"הם התמרמרו על כך שקיבלתי כל כך הרבה עבודה", היא מודה. "תמיד הרגשתי שקיבלתי חיזוק טוב מעורכת התמונות בניו יורק שחשבה שהגיע הזמן לנשים נוספות במעמדה. במובן הזה, העובדה שהייתי אישה רק עזרה לי. מצד שני, קנאת הגברים זקפה את ראשה המכוער".

בשנת 1956 בוב דוגרטי עבד עבור עיתון קטן באינדיאנה, איפה שנשים שימשו בתור מזכירות, מגיהות, מתפעלות לוחות בקרה ופקידות. לאחר מכן הוא הפך למנהל של הפדרציה לצילומי עיתונות בוושינגטון, ואחת הצלמות הראשונות שעבד לצדה הייתה מרסי נייסוונדר.

"עד לנקודה זו, כנראה שלא הייתי מודע לכך שאישה הייתה יכולה להרים ציוד כבד כפי שנדרש לפעמים בתפקיד הזה", הוא אומר. "היא הוכיחה שהיא יכולה לבצע את העבודה והרוויחה את הכבוד מצד עמיתיה הגברים וגם מתחריה. היה קשה למצוא נשים מתאימות לעבודה הזו. אני הרגשתי שלקחת לעבודה מישהי שאין לה את היכולות המתאימות זה להכין לה את הדרך לכישלון".

מייק פלדמן, עורך תמונות לשעבר ב-AP שעבד באירופה, אפריקה והמזרח התיכון, זוכר איך כאשר הוא התחיל בתפקיד "בירה ותמונה" נחשבו לארוחת צהרים מקובלת אצל חלק מהצלמים הגברים. "זה היה מאוד טיפשי לחשוב שאישה לא יכולה לצלם טוב כמו גבר", הוא אומר. הגישה הזו הופרכה ברגע שהתחילו לעבוד צלמות כמו ג'ודי קוב ואנג'ה נידרינגהאוס, שנהרגה באפגניסטן בשנה שעברה "והייתה הצלמת הטובה ביותר ב-AP בשנות האלפיים", לדברי פלדמן. "אני שלחתי צלמות כמו אנג'ה, ג'ולי ג'קובסון וג'קי לרמה למלחמה. קליעים אינם שוביניסטיים – אם חשבתי שמדובר בצלמ/ת טובים וחכמים – הם נשלחו לשטח".

כיום, המזרח התיכון מצולם באופן שווה על ידי גברים ונשים, כך לדבריה של ניקול טונג, שבגיל 28 כבר חזתה בלא מעט מלחמות ומבצעים. היא מזכירה לא מעט צלמות שהיא מעריצה ושהתוו עבורה דרך. "בדור שלי להיות אישה זה יתרון", היא אומרת. "אני לעולם לא ראיתי במגדר שלי בתור מכשול. אם כבר, זה מוזר איך בחברות שמרניות ופטריארכאליות מסוימות זה דווקא עוזר לך להיכנס עמוק יותר בתור עיתונאית. עם זאת ברוב המקרים את סוג של עוף מוזר: אישה זרה".

הרשמה של נשים לתוכניות בלימודי פוטוג'ורנליזם נמצאת בצמיחה. קיטרה כהנא מספרת שכאשר הרצתה בקורס בארגון הלאומי לצלמי עיתונות, היא הבחינה שרוב הקהל הורכב מנשים. למרות המגמה הזו, היא עדיין חושבת שקל יותר לגברים מסוימים לשמור על אורח חיים ולו"ז של "לחיות בדרכים", כפי שנדרש מצלמי פוטוג'ורנליזם. "הפנטזיה שלי היא לנשוא את התינוק שלי בתרמיל הגב, לשים את המצלמה סביב צווארי ולעשות את העבודה העיתונאית שבעיניי היא כל כך חשובה", היא אומרת. בתשובה לשאלה האם היא ממליצה לנשים צעירות לבחור במקצוע הזה היא משיבה: "אני לא מרוויחה הרבה כסף, למרות כל השבחים שקיבלתי וכל הקשרים שלי בתעשייה. אני חושבת שהדיווחים על ההצלחה שלי בתחום יצאו מכל פרופורציה. יש אתגרים רבים שעומדים בפני כל מי שעוסק כיום בפוטוג'ורנליזם, אז קשה להאיר את המקצוע באור חיובי מדי. יכול להיות שכיום המקצוע נגיש יותר עבור נשים צעירות מאשר פעם, אבל אני לא בטוחה שאנחנו שם באופן מלא".

 

קורס צילום דוקומנטרי בן 12 מפגשים יועבר ע"י הצלם קובי וולף בחודש ספטמבר. במהלך הקורס יילמדו הצלמים והצלמות כיצד לגשת לסיפור, איך לעבוד מול אנשים בצורה אינטימית ואיך לבנות סדרת תמונות תוך כדי פיתוח הסגנון האישי.

לפרטים נוספים והרשמה לחצו כאן

 

למידע ופרטים נוספים כתבו לנו: