Music Time: Backstage

Music Time: Backstage

שירלי פוקס

 

carolina-24

 


 

לפני שנה וחצי נקלעתי לבקסטייג' של הבלקן ביט בוקס בבארבי.

כצלמת בהתהוות עם נטיה די ברורה לסגנון התיעודי הדבר היחיד שעבר לי בראש באותם רגעים היה איך אין עלי את המצלמה. פתאום ראיתי שם פוטנציאל מטורף לתיעוד. אנרגיות מגניבות של אנשים אמיתיים ונגישים ברגע מאוד מרגש, אקסייטמנט של הדקות לפני העליה לבמה, כיוון כלים, עדכון אחרון של הסטליסט, כל כך הרבה חומר אנושי מרתק. גמרתי בליבי החלטה שאת הבקסטייג' הבא שלהם אני מצלמת. וכך היה. יצא שההופעה הבאה היתה באמפי שוני! והיה טירוף. באותו שלב בחיים הייתי בתוך קורס סטודיו בסטודיו גברא. בדיוק רכשתי את מצלמת הפול פריים המקצועית שלי וכך באתי לעשות איתה ניסוי כלים בהופעה של הבלקן בשוני. מתוך הבקסטייג' פרצתי איתם להופעה כשעלו לבמה. אין לתאר את ההתרגשות. צילמתי כמובן גם את כל ההופעה.

כשערכתי את התמונות בבית פתאום שיחקתי עם הרעיון שאיזה נחמד יהיה לתעד כל מיני בקסטייג'ים של אמנים שונים שאני אוהבת… וכך הבקסטייג' הבא כבר היה עם טל גורדון. כמה שהייתי מכורה לקול שלה, לטקסטים ולשירים שלה בצעירותי, והנה אני מתעדת אותה. הפידבק של טל על צילומי הבקסטייג' העיף אותי ומילא אותי בטחון ועם זה רצתי קדימה לבקסטייג' הבא עם הג'ירפות. כמה מדהים לפגוש את האמנים האלה מאחורי הקלעים, את האנשים הפרטיים שהם לפני שהם עולים לבמה והופכים לסטארים מטורפים. הפרוייקט תפס תאוצה, כתבתי בפייסבוק ובמייל לכל מיני להקות וזמרים שאני אוהבת מאוד לצד כאלה שמעולם לא הקשבתי להם בעבר אבל נראו לי מרתקים צילומית. ברוב הכמעט מוחלט של המקרים יש היענות ולעיתים גם התלהבות.

כל בקסטייג' שאני מגיעה אליו הוא עולם אחר לגמרי. אמנים אחרים, וייב שונה, הרכב, אנרגיות, מתחים, אהבה, הכל יוצא שם ברגעים האלה. הרבה פעמים כשאני מדברת איתם או עם איש מטעמם ומסבירה על הפרוייקט אני שומעת משפטים כמו: "אנחנו כל כך משעממים", "לא יהיה לך מה לצלם", "יושבים ומסתכלים בניידים", "מגיעים רבע שעה לפני שעולים לבמה, לא תספיקי כלום", ועוד כאלה בסגנון. אז זהו שאף אחד לא משעמם. והמאני טיים הוא בדיוק הדקות האלה, הרבע שעה לפני העליה, איך כל הקוליות מתפוגגת, התנועה בחדר נעשית מהירה וכל כך מרגשת, ואני כולי איתם בהתרגשות לפני הפריצה הזאת החוצה אל הבמה. וכן, גם שועלי הבמה הותיקים ביותר ייצאו הכי אמיתיים ואנושיים שיש בדקות האלה. המשפטים שאני שומעת אחרי שהם רואים את התמונות כבר נשמעים כך: "וואו מתי צילמת את זה?" "איך תפסת אותנו כך, לא הרגשנו אותך". זה כל כך משמעותי עבורי כחותמת להצלחה- היכולת גם לייצר איתם אינטראקציה וליצור אווירה נעימה ולא מלחיצה פפראצית, וגם להצליח להיטמע בקירות ולגרום להם לא להרגיש בי ולשכוח שאני שם, להתנהג כרגיל ולא במודעות לצילום. וכך המשכתי וצילמתי עוד אליל ילדות לצד להקה שבכלל לא האמנתי שאתחבר למוסיקה שלה, עוד הרכב שראיתי בפעם האחרונה בגיל 17 בלוגוס ועוד זמרת סטארית שגרמה ללב שלי להתרחב מהצניעות והאמיתיות שבה.

זה מסע מרתק. מרעיון שנולד ממש במקרה אני כבר חולמת על תערוכה, אבל ברור לי שהפרוייקט הזה הולך להמשך עוד הרבה זמן, יש עוד הרבה מחקר לעשות. ומה אם אני אחזור לאותה להקה ואצלם אותה בהופעת השקת אלבום בבארבי ולא במופע צהריים בזאפה כמו בפעם הקודמת? זה הרי יהיה שונה לחלוטין! ושווה בדיקה:)

אין ספק שבזכות לימודי הסטודיו שלי בגברא קיבלתי את הדרייב והאומץ. נסגרתי על זה שאני צלמת וכל המחשבה שלי היא פריימים וכל הראייה שלי היא חיפוש אור וכל מבט שלי על סיטואציה הוא דרך עדשה, גם אם היא לא פיזית עלי. קיבלתי כלים מקצועיים ברמה הטובה ביותר לצד עבודה של הסתכלות פנימה וחידוד הרצונות, זה אפשר לי לעשות את החיבור ולראות את הדברים בדרך שלי- אם זה תיעוד משפחה באור יום טבעי משגע מתוך חלון ביתם או תיעוד אמנים בתאורה מינימלית על איזו 10000.

מתוך פרוייקט הבקסטייג' נוצרו עבודות וחיבורים מעניינים, אבל הבולט והמרגש מביניהם הוא החיבור עם טל גורדון, שבזכות הפרוייקט זכיתי לעבוד איתה על צילומי תדמית ועטיפות הסינגלים החדשים שלה בסטודיו.

כיף אדיר, סיפוק גדול, ריגוש שלא נגמר. חלום.

 

BeFunky Collage 3BeFunky Collage 4

למידע ופרטים נוספים כתבו לנו: