פרג’ – הסיפור מאחורי הסרט
מאת: רון מנדיל
אני זוכר את השלט “פרג'” מתנוסס בפינת דיזינגוף-ארלוזורוב, מעל ויטרינות מוארות וצילומי כלות ענקיים, “בית פרג״ היה מבחינתי שם נרדף לצילומי סטודיו של חתן וכלה, צילומי משפחות וילדים, שם נרדף למושג פיתוח “מהיום למחר” ולאולפני צילום של שנות השמונים, על קובי פרג’ שמעתי, כמו רבים אחרים, כשחקן בתוכנית הטלוויזיה ה”פיג’מות”… על הקשר בין השניים לא ידעתי ולא הכרתי.
לפני מספר שבועות קיבלנו רותי ואני פניה מקובי פרג’, שהזמין אותנו להקרנה של הסרט התיעודי אודות משפחת פרג’- משפחה של צלמים.
הסרט מתאר מסע בזמן, לנבכי היחסים המורכבים בתוך משפחת פרג’, מסע מרתק, מלא רגשות סוערים, מסע ששזורים בו קטעי ארכיון מרתקים מתקופת עולם הצילום של דור אחר וכמו תמיד- בזכות המצלמה- תמונות שנחרטו בזמן.
חלק מהחומרים הארכיונים, שבסרט, הזכירו לי את עולם הצילום בו גדלתי והדמות המרכזית- פרג’ הזכירה לי בדרכים שונות את סבא שלי… רותי ואני יצאנו מרוגשים מהסרט ואפילו עם מידה מסוימת של קינאה (טובה) – איך זה שמישהו עשה כזה סרט על עולם הצילום בישראל ולא אנחנו…
את הסרט צילם רועי פרג’, אותו פגשתי לפני מספר ימים כדי לשמוע על חלקו ביצירת הסרט ועל התחושות שהיצירה הציפה בו.
רועי הוא בנו של מוטי (אחיו התאום של עזרא- אבא של קובי פרג’), רועי גדל בבית להורים גרושים והקשר לאביו ולדודים ממשפחת פרג’ הענפה, כמעט ולא היה קיים, רועי גדל והתחנך בתל אביב ובגיל 15 התקבל לתיכון ויצ”ו צרפת והחל ללמוד צילום, מאז לא נפרד מהמצלמה, גם בשירותו הצבאי, שירת כצלם ובמהלך לימודי התקשורת נכנס לעולם הווידאו, מאז הוא מתעד- הכול- מהטיול הגדול להודו ולסין ועד לרגעים הקטנים של החיים, לאורך השנים עבד רועי כעוזר צלם וכצלם על סטים ובתוכניות טלוויזיה ויום אחד, אחרי שנים של נתק, פגש את קובי, בן דודו, על סט של תוכנית הטלוויזיה “שבוע סוף”, באחת ההפסקות מצאו את עצמם קובי ורועי מעלים את הרעיון והרצון לעשות סרט על הסיפור המשפחתי- סיפורם של האחים של פרג’.
עניין אותי להבין- מאיפה מתחילים- הרי לרבים מאתנו עולה לא פעם רעיון לסרט דוקומנטרי אישי- סרט שיספר סיפור אותנטי- אבל מאיפה מתחילים?
“התחלנו מתחקיר” סיפר לי רועי “אחד האחים- דוד מאיר, כתב לאורך השנים, דפים על דפים של יומן אישי- היה שם המון חומר שנתן סיפור מסגרת, אבל הציג את התמונה דרך עיניו של מאיר ולכן המשכנו בתחקיר כי היה לנו חשוב לראות ולהציג את הסיפור מזוויות שונות, ניסינו גם לראיין את דוד פרג’ עצמו, קובי פשוט נכנס לסטודיו ופנה אליו, בהתחלה הוא לא הסכים לקחת חלק בסרט, הוא אמר שהוא יעזור, אבל הוא עצמו- לא בסרט!!! קיבלנו ממנו ארכיון משפחתי עם המון חומר”.
“לצילומים של האחים עצמם, של הראיונות איתם, באנו מוכנים, ידענו בדיוק מה אנחנו רוצים לשאול ואיך. אבל, אתה יודע, אתה פותח מצלמה בפני בן אדם שאוגר בתוכו שלושים שנה של נתק ואתה לא יכול לצפות מה יקרה… ויצאו החוצה דברים… אחד הרגעים העוצמתיים ביותר בסרט זה המונולוג של פרג’ פרי”.
רועי סיפר על גיוס תקציבים, מפיקים, פרזנטציות לגיוס משאבים ותהליך של שש שנים שבסיומו הוצג הסרט “פוטו פרג'” בפסטיבל ירושלים, במעמד מרגש של בני המשפחה- כולם!!! כולל היוצרים כמובן – קובי ורועי “הם כולם ראו את הסרט ביחד, זה היה ממש מדהים. בפסטיבל ירושלים כולם הגיעו, כולם ראו את הסרט יחד” סיפר רועי בהתרגשות.
“התהליך היה ממש תרפויטי” סיפר רועי, שניכר בו, שמעבר לתהליך האישי המרגש עבר גם תהליך מקצועי מעניין בו הוביל את הצד הוויזואלי של הסרט” “כל ההתייחסות לאור לקומפוזיציה באה לתת מקום וכבוד לעולם הסטילס, הראיונות עם בני המשפחה צולמו תוך התייחסות לקומפוזיציות שיזכירו את עולם הסטילסט, עשינו שימוש במצלמות DSLR, והשתמשנו בעדשות שיוצרות עומק שדה רדוד. כך גם בכל תהליך הפוסט פרודקשן ובשלב ה”און-ליין”.
לסיום שאלתי: “יש לך טיפים למי שחולם לעשות סרט דוקו?”
“לתכנן כמה שיותר” ענה רועי “לעשות תחקיר מעמיק, לרדת לפרטי פרטים, לבנות את המסגרת עד כמה שאפשר, לבנות את הקונספט העלילתי, לבנות את הקונספט הוויזואלי בהקשר של העלילה ואז לאפשר לרגש ולספונטניות לפרוץ בתוך המסגרת”.
אסכם בכמה מילים ממני- לכו לראות את הסרט, כל אחד ימצא משהו להתחבר אליו: לסיפור המשפחתי, לפרג’- האיש והחלום או לנוסטלגיה ולגעגוע לעולם הצילום של פעם- אני אהבתי.
רון
