מאמר מאת : שגית זלוף נמיר ביטוי אישי

מאמר מאת: שגית זלוף נמיר

 

"תכתבי כמה מילים על עצמך

על הצילום שלך"

מהיכן מתחילים?  בהתחלה.

%d7%a9%d7%92%d7%99%d7%aa-%d7%a1%d7%98%d7%a8%d7%99%d7%a4

מאז ומתמיד ידעתי שאני רוצה להיות צלמת. היה בכלי הזה, במצלמה, משהו שכישף אותי מהרגע בו פגשתיו לראשונה בגיל שלוש כשאימי ז"ל הכריחה אותי להצטלם צילומי סטודיו, על אף בכי התמרורים שלי. ואז שוב בגיל 8, כשאחי הבכור השתחרר מהצבא ורכש לעצמו מתנת שחרור- מצלמה. הייתי מחכה לרגע שהוא יצא מהבית רק כדי שאוכל להחזיק אותה ביד ולשחק בנדמה לי.

התחלתי ללמוד בגיל 16, ומאז, למרות שחלפו יותר מ-20 שנה, אינני מפסיקה ללמוד.

לאחר סיום התואר הראשון התחלתי לעסוק בצילום מסחרי, לצד הוראה ויצירה אמנותית.

בשנה הראשונה כבוגרת הצגתי את תערוכת היחידה הראשונה שלי, ומאז התמכרתי. הבנתי שזה מה שאני רוצה לעשות כל חיי- ללמד ולהציג. הצילום המסחרי היה מענג אך לא זרם בעורקיי, ובלידת בני הראשון, לאחר 6 שנים בתעשייה, הבנתי שאצטרך לוותר על משהו. שמחתי לוותר על התעשייה ולהתמסר לשתי האהבות הגדולות שלי שהן יצירה והוראה. אני שמחה לומר שזה מה שאני עושה מאז ועד היום.

לעשות אמנות זו עבודה מבחינתי, עבודה לכל דבר ועניין.

אך בשונה מעבודה שבה יש תגמול מידיי- ביצירה התגמול אינו ודאי.

אני מוצאת את עצמי לומדת כל הזמן כיצד להמשיך ליצור באופן עצמאי, כיצד ליצור משמעת עצמית, מבלי שתהיה לי מטרה מובהקת מעבר לדבר עצמו- היצירה.

אני יוצרת כי זה מה שאני אוהבת לעשות, כי זה מה שאני חייבת לעשות.

מאז ועד היום התמזל מזלי והצגתי בשמונה תערוכות יחידה, ובמעל למאה תערוכות קבוצתיות בארץ ובעולם. הריגוש בהצגת העבודות לקהל הוא מה שמוביל אותי, מה שמדרבן אותי.

אין לו אח ורע, והוא שווה את כל הסבל, התסכולים, המחסומים והספקות.

בכלל, עם חלוף השנים אדם מבין כי אותם תסכולים וספקות הינם חלק בלתי נפרד מהעבודה עצמה, עסקת חבילה. לומדים לחיות איתם, מבלי ליפול או להישבר.

ואכן, בשבילי צילום הוא דרך חיים. אני זקוקה לצילום כמו אוויר לנשימה. מאז ומתמיד השתמשתי בו ככלי מרפא, בזכות היכולת של המצלמה לאפשר לי להיות גם חלק מהחיים אבל גם להסתכל עליהם מהצד תוך כדי שהם קורים.

מאז ומתמיד צילמתי את החיים, את הסביבה הקרובה שלי, והאמנות שלי תמיד קשורה  למה שעובר עליי ועל יקיריי, לטוב ולרע. כך אני מכוונת גם את הסטודנטים שלי- להסתכל לחיים ולעצמם בעיניים, וללמוד לשאוב את הכח וההגנה שהמצלמה מספקת. במקום לצוף את החיים- לצלול לתוכם. אני מאמינה שברגע שאדם עוסק בדברים שקרובים לליבו, היצירתיות שלו בשיאה, ההתרגשות שלו מובילה אותו לפרוץ גבולות ומחסומים.

אני דואגת להראות לסטודנטים את מה שהמצלמה מאפשרת לראות מתחת לפני השטח, וכיצד היא עוזרת לנו להכיר את העולם ואת עצמנו באופן בו מעולם לא חשבנו שנכיר, שכן בלימודים איתי אנשים מגלים דברים ששכחו, או לא ידעו שיש בתוכם. המצלמה הינה כלי חסר תודעה. היא יודעת להוביל אותנו באופן "אינטואיטיבי" כמו שנהוג לקרוא לזה, אבל מבחינתי אותה אינטואיציה היא האורקל שלי, היא מגלה לי דברים על הצלם שהוא לא ידע ולא חשב שיתגלו. ברגע שאני מבארת את אשר אני רואה, זה עוזר לכל צלם לגבש זהות יצירתית ייחודית, ומתפתחת מנושא לנושא. זהות שהיא המצרך הנדיר ביותר בעיניי בימי ההצפה הויזואלית שכולנו חלק ממנה.

שגית זלוף היא מורה ראשית בסטודיו גברא, אוצרת התערוכות השנתיות ומנחה תהליכים אישיים בקורס ביטוי אישי בצילום.

קישור לאתר של שגית http://www.sagitzn.com/

 

למידע ופרטים נוספים כתבו לנו: