לראות את היופי – מאת רותי מנדיל חלבי

רותי מנדיל רותי 2

לראות את היופי

 

אני מצלמת כל הזמן.

את קליפות התפוזים שנשארו על השיש אחרי שהבן שלי אכל את המיץ של הבפנים ויצא לגן.

את הרגלים הקטנות שמציצות מאחורי וילון האמבטיה.

את השמש מוקדם בבוקר שחודרת את עלי העציצים במטבח,  במיוחד אחרי שהזיזו את השעון והיום נצבע בצבעים קצת שונים ממה שהתרגלתי.

הכל אני מצלמת.

בעיקר את הדברים הלא-חשובים.

סוג של ״שאריות של החיים״.

לא תמיד עם מצלמה אמיתית, לפעמים עם זאת הזמינה יותר, שבאייפון, אבל לפעמים גם לא איתה. הרבה פעמים אני מצלמת בלי מצלמה.

אני מצלמת עם  העין.

אוספת רגעים של יומיום, והם יפים כל כך.

דווקא השגרה, לא  החופשה/המסעדה/יום ההולדת, אלא  הרגעים שכאילו  אין  צורך להיעצר עליהם, כל כך מלאים ביופי.

מי שמצלם, מתחיל לראות את מה ש״אנשים רגילים״ לא רואים.

אני אומרת שהכל ״צלים״.

הכל  רלוונטי.

הכל יפה.

גם בלי לנסוע למסע לארץ רחוקה, כאן ממש מול העיניים.

כשלומדים צילום לומדים בעצם לראות.

והדבר הזה משנה את חיינו.

להתהלך ביומיום שלנו ולראות את היופי בכל פיסת מדרכה, עלה, אור, צל, בדל, שארית, בד,  זו הדרך הכי טובה שאני מכירה לחיות.

לראות זה לעצור, זה להעריך, זה לאהוב, זה להתגעגע (לפעמים אני מתגעגעת למה שעכשיו, כאילו דרך המבט, העכשיו הופך לזיכרון).

זה ממש תהליך של התעוררות לחיים.

וזה תהליך בלתי הפיך.

ברגע שהתחלנו לראות, אי אפשר שלא לראות יותר. היופי נחשף,  לתמיד.

והוא ממשיך להיות נוכח,  ואנחנו יכולים לראות אותו, לחשוף אותו, להתרגש ממנו. להתהלך בתוכו. לפעמים גם לצלם.

זה הסוד הגדול של מי שלומד צילום. העולם חשוף בפניו באופן חדש.

לכן כל כך הרבה אנשים מצלמים.

הם התחילו לראות משהו שלא ראו לפני,  הם התמכרו  ליופי.

רותי מנדיל-חלבי

מנהלת סטודיו גברא

 

"המצלמה היא כלי שמלמד אנשים איך לראות ללא מצלמה"

(דורותיאה לאנג)

 

למידע ופרטים נוספים כתבו לנו: