וונדר-מן

וונדר-מן

 

נדב בגים, אחד המרצים (והאנשים) המסקרנים והמיוחדים בצוות של סטודיו גברא, מספר על הדרך הצילומית שלו, מדוע נמשך לצילומי מאקרו ועל פרויקט ״וונדרלנד״ האחרון שלו.

BeFunky Collage

נדב בגים הוא קודם כל צלם מאקרו, אבל לא רק. ״אין ספק שזה סגנון הצילום העיקרי שלי. אני מאד נמשך לצילום טבע, בין אם אלו בעלי חיים או נופים, כאשר בדרך כלל אני מנסה למצוא את הדרך שלי לצלם תמונה שתחרוג קצת מהקו הרגיל של תמונות בסגנון ותוסיף מעט יותר עניין עבורי ועבור הצופים״.

הוא בן 35 ומתגורר ברמת גן עם אשתו רוני ושני החתולים שלהם שדואגים להתריע בכל פעם שחרק נכנס לבית. זה חשוב, מפני שהדבר שנדב הכי אוהב לצלם וגם עומד במרכז הפרויקט החדש שלו, ״וונדרלנד,  הוא חרקים.

״את דרכי התחלתי דווקא כסטודנט למדעי המוח באונ' בר-אילן, אך לקראת סוף התואר שמתי לב שאני מעדיף הרבה יותר לשכב על הדשא בקמפוס ולחפש חרקים לצלם מאשר לשבת בכיתה, ועזבתי את התואר לטובת הצילום שהיה אז עבורי תחביב מאד טרי. לא למדתי צילום בצורה פורמלית, ועיקר הלמידה שלי היה אוטודידקטי עם הרבה מאד ניסויים ושמירה על ראש פתוח״.

המשיכה שלו לחרקים ובעלי חיים קטנים התחילה עוד בילדותו.

״גדלתי בצפון הארץ באזור מלא בטבע ואהבתי לעקוב אחרי בעלי חיים קטנים. מה שהתחיל כתחביב וסקרנות המשיך ללוות אותי גם בבגרותי ואפילו גבר ברגע שהתחלתי לצלם והתאפשר לי לשתף גם אחרים בדרך בה אני רואה את אותו עולם קטנטן״.

אחת הסיבות שבחר להתמקד בצילומי מאקרו היא העובדה שבעיניו הוא יכול לאפשר הצצה לעולם נסתר דרך הצילומים.

״זה עולם שאנחנו לא רגילים לראות בדרך כלל, בעיקר כי הוא קטן וקל לנו לחלוף על פניו. אנחנו חולפים על פני שיחים ברחוב מבלי לדעת איזה עולם שלם, מגוון ומרתק מסתתר שם. סצנות שלא נופלות בדרמטיות שלהן מסצנות בסוואנה באפריקה ולפעמים אף יותר. מגוון בעלי החיים הקטנים סביבנו הוא עצום ומלא בפרטים, צבעים והתנהגויות מרתקות, מעכבישים רוקדים בתהליכי חיזור ועד סצנות שנראו כאילו נלקחו מהסרט 'הנוסע השמיני' והכל בקנה מידה שבין גודל נקודה על דף נייר ועד לגודל כף יד.

עוד דברים שמשכו אותי לצילום מאקרו, הוא שבניגוד לבעלי החיים הגדולים בטבע, את הדוגמנים הקטנים אפשר למצוא כמעט בכל מקום, במיוחד אם אתה גר באזור עירוני בו קשה למצוא טיגרסים ואנטילופות. הסיבה השנייה היא האינטראקציה שניתן לקיים איתם והיכולת לביים אותם, בעיקר מעצם העבודה שהם בד"כ שקועים בעולמם הקטן, כך שניתן להגיע למרחק נגיעה ואף לגעת מבלי שיבהלו ויברחו״.

את הרעיונות לנושאי הצילום הוא שואב מחיי היומיום. ״לפעמים אני מקבל רעיון מסיפור ילדים או מדע בדיוני, אבל בדרך כלל הוא נבנה באופן ספונטני. אני מכין את כל הציוד שצריך, פורש אותו על השולחן, עורך ניסיונות שונים ולאט לאט הרעיון נבנה, כשזה קשור גם לא מעט לחיה שאני מצלם – לסביבת המחייה שלה, המאפיינים החיצוניים, האם יש לה מחושים כמו לחילזון, זרועות ברורות כמו לגמל שלמה, וכמובן, האופי שלה. האם זו חיה שמרגישה בנוח ואני יכול לבצע איתה רעיונות מורכבים יותר או שהיא חסרת סבלנות ואז צריך להתאים עבורה סצנה פשוטה יותר״.


 

הפרויקט הצילומי האחרון שלו, ״וונדרלנד״, הוא סדרת תמונות בו ניסה להכניס את אותם ״דוגמנים קטנים״ – פרוקי רגליים, רכיכות ובעלי חיים קטנים נוספים – לתוך עולם קסום של פנטזיה, במטרה להציג אותם בצורה שונה מאיך שהם נראים בדרך כלל, צורה חיובית ונעימה יותר, שלא תגרום לאנשים להירתע מהם אלא להסתכל עליהם בצורה אחרת.
הפרוייקט עצמו צולם על שולחן המטבח בבית שלו, עם דוגמנים קטנים שבאו לבקר בעציצים במרפסת ובסביבה הקרובה של הבית, כאשר כל התפאורה מסביב נוצרה בעזרת חפצים שאפשר למצוא בכל בית – משקיות ניילון צבעוניות ועד לירקות מהמקרר. ״האתגר מבחינתי היה ליצור את הכל בתוך המצלמה ללא תוספות של עריכה דיגיטלית מעבר לתיקוני בהירות או קונטרסט בסיסיים״.

את האפקט הקסום סביב האובייקטים הוא יוצר באמצעות עבודה עם מקורות אור: ״כאשר יש לנו מקור אור נקודתי, כמו למשל פנס רחוב מרוחק בלילה, ואנו מצלמים אותו כאשר הוא לא בפוקוס, הוא יופיע כ'יהלום בוקה'. על מנת לקבל הרבה כאלו בתמונה, אנו צריכים ליצור או לצלם הרבה מקורות אור קטנים שאינם בפוקוס. במאקרו קל יותר להגיע לאפקט מכיוון שעומק השדה מאד רדוד וקל לתפוס את אותם מקורות אור לא בפוקוס״.

הוא ממשיך ומסביר: ״את מקורות האור הקטנים אפשר ליצור בעזרת נורות קטנות לקישוט כמו שמקשטים עצי אשוח, נייר כסף או צלופן מקומטים אשר מחזירים הבהקי אור, או בדרך המועדפת עלי, עם שפריצר מים אשר יוצר המון רסיסי מים זעירים מהם מוחזר האור״.

לגבי התפאורה, כל אותם חפצים פשוטים כמו שקיות ניילון צבעוניות לרקע, או ברוקולי וטחב לקרקע, מקבלים מראה אחר לגמרי בזכות אחד המאפיינים הבולטים בצילום מאקרו, והוא עומק השדה הרדוד.

״וונדרלנד״ פורסם במגזינים ואתרים מובילים בארץ ובעולם וזכה לחשיפה גדולה. בין היתר הוא הוצג בכנס הצילום של ישראל בהיכל נוקיה, באירוע הפצ'ה קוצ'ה בתל אביב, בתערוכות, בערוצי טלוויזיה שונים ואף בניו-יורק, כחלק מסדרת ההרצאות של חנות הצילום B&H.

כרגע הוא מוצג במוזיאון ביפן כחלק מתערוכת ענק בנושא חרקים. ״אני שמח לגלות שהתמונות מצליחות לדבר אל בני אדם ממדינות ותרבויות שונות, ועוד יותר שמח על כך שגם הם מצליחים למצוא את החן החבוי בדוגמנים הקטנים.

הפרויקט כסדרה צילומית הסתיים, הרגשתי שפיצחתי את האתגר בעשייה שלו ושאני שולט בכלי הזה מספיק כדי להמשיך הלאה ולמצוא אתגר חדש״.
אחד הדברים שמייחדים את נדב הוא היחס למושאי הצילום, הניסיון להאניש ולספר סיפור קצר מעבר לאסתטיקה ולתיעוד.

״בתחילת דרכי כאשר התמקדתי רק בצילום מאקרו המסר שלי לצלמים אחרים היה ׳אל תתנשאו, צלמו חרקים בגובה העיניים׳. היום, בנוסף, אני מאד מתחבר למשפט מפי סקוט אדמס שאמר ׳יצירתיות היא לאפשר לעצמך לעשות טעויות, אמנות היא לדעת אילו מהן לשמור׳. אני חושב שלאפשר לטעויות לקרות ולבצע ניסויים יכול לגרום ל׳יציאה מהקופסה׳ ולהפקת תוצרים שלא בטוח שהיית מצליח לגלות אלמלא כן. עולם המדע מלא ב"טעויות" שנעשו על ידי אנשים שהיו מספיק ערניים להפוך את ה"טעות" לתגלית חדשה״.

 

 


 

על קייטנת הצילום

DSC_3768

קצת חוויות מקייטנת הצילום האחרונה?

כל הרעיון לקייטנה הגיע במקרה תוך כדי שיחה בסטודיו בה שיתפתי את רותי בנתיב חדש יחסית בו התחלתי לצעוד, כמורה במרכזי מחוננים של משרד החינוך, שם אני מעביר קורסים בנושאי צילום והעולם הקטן סביבנו. רותי עשתה אחד ועוד אחד ושאלה איך נשמע לי הרעיון להעביר קייטנת קיץ בסטודיו. זה משהו שהרהרתי בו לפני כן והסטודיו הוא מקום נהדר לקייטנה עם האווירה הביתית והמחבקת ששורה בו, כך שזו נראתה לי הזדמנות מתאימה לקחת צעד קדימה. אלי הצטרפה גם מליסה ווינשטיין מהסטודיו שעזרה לי להעביר את הקייטנה ברגישות ובמקצועיות יוצאת דופן.
במהלך הקייטנה שיועדה לגילאי 10-14 הילדים נחשפו לעולם הצילום, למדנו על טכניקות שונות ומעניינות, מצילום עצמי דרך צילום מאקרו, טבע וסטודיו, שיפרנו את הידע ויכולות השליטה במצלמה, יצאנו לצלם בפארק הירקון, ציירנו באור ובעיקר ניסינו לאפשר לילדים להרגיש בנוח, להיות בטוחים בעצמם ולתת להם כלים לממש ולעודד את היצירתיות שהיא כבר מנת חלקם.
החוויות של הילדים מהקייטנה היו מאד חיוביות ונלהבות והיה מרגש לראות עד כמה הם נהנו ועד כמה הם לא רצו שהקייטנה תסתיים. חלקם אף דאגו כבר לברר האם תהיה קייטנה נוספת בקרוב.
מבחינתי זו היתה חוויה מדהימה. זו פעם ראשונה שאני מעביר קייטנה והחששות היו גדולים.

כיצד לבנות תוכנית שגם תותאם לילדים בגילאים שונים, הבדלי רמות שונים וציוד צילום שונה, כך שעדיין תהיה מעניינת, מהנה ומלמדת.

הייתי במתח רב לפני תחילתה ומאד התרגשתי בפתיחה. לשמחתי הרבה המתח התפוגג ברגע שהתחלנו וראיתי שהילדים נהנים ולומדים. ילדים מאד מוכשרים שהיו מוכנים להשקיע את כל מרצם בצילום ולעבוד קשה ובמרץ עם הרבה חיוכים, צחוקים, ונכונות לעזור לחברים שרק הכירו.
מליסה, צלמת מוכשרת בפני עצמה, שהיתה לצידי במהלך הקייטנה היתה נהדרת בחיבור שלה לילדים ושיתוף הפעולה ביננו היה מצוין ותרם תרומה מכריעה להצלחת הקייטנה.

 

האם אתה חושב שהחוויה שהילדים מקבלים בקייטנה יכולה להשפיע על העתיד שלהם, מבחינת בחירת הקריירה?

אני חושב שכל חוויה שאנחנו עוברים, במיוחדים כילדים, היא בעלת השפעה על עתידנו. בסופו של דבר אני לא יודע עד כמה חוויה יחסית קצרה, גם אם מאד חיובית, יכולה להוות אינדיקציה לקריירה עתידית, בטח כאשר הרבה מאד אנשים בוגרים, בינהם גם אני, מוצאים את הדבר אותו הם רוצים לעשות כקריירה בגיל יחסית מאוחר וגם אז היא נתונה לשינויים והתפתחויות.
אני חושב שהקייטנה עזרה להם לראות את העולם סביבם בצורה קצת אחרת בדרך שלא רלוונטית רק לצילום. חלקם הספיקו כבר להידבק בחיידק הצילום וגם אם הם לא יבחרו בצילום כקריירה עתידית, מבחינתי עצם העובדה שהם יצאו מהחוויה הזו עם עוד כלי שבעזרתו הם יכולים לבטא את עצמם היא יותר ממספקת.

 

האם אתה באמת מצליח לזהות כישרונות אמיתיים בגיל הזה?

אף פעם לא ראיתי את עצמי כמאתר כשרונות, אבל בהחלט אפשר לראות ילדים שאינטואיטיבית בוחרים קומפוזיציות מורכבות יותר, מעלים רעיונות יצירתיים יותר ובעלי שליטה טכנית גבוהה יחסית לגילם, אך לא תמיד זו ערבות להצלחה עתידית, ולהיפך, יש יכולות שנבנות עם השנים ועולמות תוכן פנימיים שנוצרים מחוויות החיים. זה תהליך ולא תמיד ניתן לדעת מה יהיה בסופו.

 

איך הורים יכולים לטפח ולפתח את תחביב הצילום אם הם מזהים אותו אצל הילד/ה?

אני חושב שהדבר העיקרי הוא לתמוך בהם ויהיה זה כל תחביב שנותן לילד ביטחון ביכולות שלו. לאפשר להם להתנסות ולהתוות את המסלול שלהם בהתאם למה שמעניין אותם כאשר ההורים מלווים ועוזרים בנקודות בהם הילדים מבקשים את העזרה.
זה יכול להיות ברמת ציוד צילום, שלא חייב להיות ציוד סופר מקצועי ויקר, אלו יכולים להיות קורסים או שיעורים, חשיפה למגזיני צילום או יותר רלוונטי היום, אתרי צילום, לצאת ביחד לצילומים ובעיקר לחשוף אותם לאפשרויות השונות, אך לתת להם להיות אלו שבוחרים איזו אפשרות הם רוצים לממש.

 

למה אתה אוהב ללמד צילום בקרב ילדים ובני נוער?

אני מאד מתחבר לסקרנות העצומה שיש להם, הרצון ללמוד ולספוג ידע, ההתלהבות כשהם מגלים משהו חדש והסיפוק כשהם מצליחים בכוחות עצמם. הם מגיעים עם ראש פתוח וקצת פחות ציניות מזו שנתקלים בה אצל חלק מהמבוגרים והרבה פעמים אני לומד או מקבל רעיונות גם מהם, ויש להם רעיונות מאד טובים.

בנוסף לכך, הם מאד כנים בתגובות שלהם ואתה יכול לקבל מדד טוב אם הם נהנים או לא, כי כשהם משתעממים, מיד מרגישים את זה ואתה חייב תמיד לשמור על חדות וערנות ולהמשיך להתפתח כל הזמן.
זה הופך את חווית הלימוד להרבה יותר מאתגרת אך גם להרבה יותר מספקת.


 

 

 

למידע ופרטים נוספים כתבו לנו: