ג׳וליה מרגרט קמרון | השראה

ג'וליה מרגרט קמרון  1815 – 1879

איך קריירה חדשה בגיל 48 יכולה להשפיע על תחום שלם.

 

לרגל יום האישה הבינלאומי חשוב לנו להביא כהשראה את הצלמת ג׳וליה מרגרט קמרון. לאורך השנים נבדקת השפעתן ומקומן של נשים במקצועות ותחומים שונים. זה נפלא לדעת שבשלהי המאה ה-19, בגיל 48 יצאה אישה לקריירה חדשה, דבר שלא היה עניין של מה בכך, ונכנסה לתחום מאוד מוגדר וברור ועשתה בו מהפכה. נפש ורומנטיקה נכנסו לתמונה.

“I longed to arrest all beauty that came before me, and at length the longing has been satisfied.” – Julia Margaret Cameron


 


 

בראשית ימי הצילום, צילום הפורטרט המתפתח ניסה להידמות לציורי הדיוקן שקדמו לו. ציורים שאופיינו בהאדרת האישיות המצויירת, לא פעם אצילים רבי חשיבות עצמית שצויירו אוחזים בבשר הציד שזה עתה צדו, או אוחזים בסמל סטאטוס כזה או אחר, ארשת חשיבות על פניהם ומבטם למרחקים. הציור, ובעקבותיו גם הצילום, ניסו להחמיא למצולם ולהעביר לצופה תכונות חיוביות. למעשה היו אלה צילומי התדמית הראשונים. צילומים מוקפדים, תאורה מדוייקת ודמויות מרשימות.

את ג׳וליה מרגרט קמרון החוקים שהכתיבו איך נכון לצלם דיוקן לא עניינו. הצילומים שלה נחשבו אז ללא נכונים, עם פגמים טכניים, חלקם לא בפוקוס, תמונותיה צולמו כך בכוונה תחילה, חלקם היו רכים וציוריים מאוד, וחלקם היו פשוט לא נעימים. היא לא צילמה לפרנסתה ולכן היא נחשבה לניסיונית ולא קונבנציונאלית. למרות זאת, היא סימנה מקום מוצק בהיסטוריה של הצילום. היתה לה יכולת עמוקה לדמיין ותמונותיה האירו את אישיותם של הנבדקים שנבחרו. ודווקא הקשרים והמעמד שלה כאשת חברה גבוהה איפשרו לה ״להתנסות״ בלי שהפריעו לה. ה״התנסויות״ האלו, ״חוסר ההבנה״ הטכנית – היו פורצי דרך.צילומי הדיוקן של קמרון חודרים מעבר לתדמית כזו או אחרת שהמצולם אולי רוצה להעביר. הם מקלפים את הקליפה החיצונית וחושפים משהו מאישיותו ומהלך רוחו של המצולם.


 

היא השתמשה בצלחות צילום גדולות, ברקעים כהים ובתאורה מאופקת, והיא דרשה מהמודלים שלה לשבת זמן רב. הצילומים שלה אולי חסרי חדות, אבל הם חולמניים, רגשיים וכמעט רוחניים, היא השקיעה מאמצים רבים כדי להניב דיוקנאות מפוארים. הנשים בצילומיה של קמרון היו גיבורות טרגיות שעצבן גרם להן להיות טהורות. היצירות שלה היו שם נרדף למראות, או תמונות חיות, והן זכו לשבחים רבים על האקסצנטריות שלהן ועל המלאכותיות התיאטרונית שלהן.

 


 

 

לג׳וליה מרגרט קמרון היתה קריירה קצרה. עבודתה התרכזה סביב נשים, אבל היא גם צילמה דיוקנאות של גברים כמו המשוררים אלפרד לורד טניסון ורוברט בראונינג, הצייר ג'ורג׳ פרדריק ווטס והמדען צ'רלס דרווין. היא זכתה לכבוד בחו"ל ועבודתה הפכה לפופלרית דרך ספרים שבהמשך נתנו השראה לצלמים אחרים, כמו אימוגן קנינגהאם, להעמיק ולהתמכר לצילומי פורטרטים.

 

הצילומים שיצרה אז, בצעדיו הראשונים של הצילום כמדיום עצמאי, יצרו ז׳אנר חדש- צילום הדיוקן הנפשי. כל צלמי האופנה והדיוקן הגדולים- ריצ׳ארד אבדון, אירוינג פן, אנני לייבוביץ׳, ועוד רבים רבים, יצרו למחייתם יום-יום דיוקנאות תדמיתיים, אבל פסגת היציאה שלהם, נחשבה לפורטרט הנפשי.


 

 

ועוד נקודה חיננית 🙂

 

השראתה הראשונית הייתה מהמדען והאסטרונום ג׳ון הרשל, לימים שימש גם כמבקר אוהד של עבודת הצילום שלה. הרשל היה גם מי שנתן לצילום את שמו הלועזי – Photography – ותרם רבות לשכלול ההמצאה דרך סדרת ניסויים שערך עוד לפני שהתהליך פורסם בציבור.

 

 

 

 

למידע ופרטים נוספים כתבו לנו: