תמי בר – שי

16266026_1735256146803136_7449224693466285117_n

מעולם לא החלטתי שאני רוצה להיות צלמת, זה פשוט קרה לי.

אני חושבת שכמעט כל צלם אומר שהוא זוכר את עצמו כילד עם מצלמה ביד ולמרות שאני מסתכנת במשפט פתיחה קלישאתי, אני מודה ואומרת את זה גם על עצמי. אבל יחד עם זאת, בנשימה אחת ובכנות מלאה אני יכולה להעיד על עצמי שאף פעם לא ידעתי לצלם טוב. נולדתי למשפחה עם חובבי צילום מושבעים. דיבורי עדשות ליד השולחן היו עניין שבשגרה ואיכשהו, תמיד הרגשתי כמו הכבשה השחורה. הבנה בצמצמים, מהירויות ו ISO (אז עוד קראו לה אס”א) פשוט לא עשו לי את זה. כשהם דיברו על איך לשלוט בתריס, אותי יותר עניין לשלוט בצבעוניות ובקומפוזיציה. בכל פעם הייתי הולכת למעבדת הפיתוח בהתרגשות וכשהתמונות יצאו לי עכורות ידעתי שהאשמה היא בי ולא במצלמה. אז, מתוך הכרה במציאות, הצילום תמיד היה ברקע אבל מעולם לא היה ה-עניין. שכנעתי את עצמי שחסר לי רכיב סודי במוח בשביל לעשות את זה טוב… למדתי תואר ראשון בביולוגיה (“בשביל האינטלקט”) אחריו חזרתי למקום ה”נוחות” שלי והתפתחתי בתחום השיווק בחברות בינלאומיות. ראיתי את עצמי ממשיכה במסלול עד לקבלת משרה נחשקת באיזושהי חברה, אולי בכלל בחו”ל. אי-שם בדרך עשיתי תואר שני במנהל עסקים שהיווה עבורי סוג נקודת תפנית: הוא נתן לי קצת יותר אומץ להשתעשע ברעיון להיות עצמאית. רעיונות באו והלכו אבל הפור נפל יומיים לאחר שגיליתי שאני בהריון עם בתי השניה. כשהבדיקה החיובית עוד טרייה בראש, פניתי למי שהיתה אז המנהלת שלי והודעתי על התפטרותי. האמת? זה היה היום בו החיים שלי התחילו להשתנות. מאחר ועולם התוכן השיווקי היה לי בית חם, מהר מאוד נכנסתי גם כעצמאית פנימה והתחלתי לעבוד מול מותגים ומשרדי פרסום אבל כל הזמן הרגשתי שמשהו חסר. ואז, כמעט מבלי ששמתי לב, זה קרה.


לסטודיו גברא הגעתי אחרי שעשיתי סדנת צילום קצרה בחו”ל שנתנה לי טעימה יוצאת דופן ופתחה אותי מחדש לעולם הצילום. כשחזרתי ממנה הבנתי שמתחשק לי לתבל את החיים שלי במשהו עם משמעות אמיתית. בן הזוג שלי לקח את המשימה לשתי ידיו, בירר מה הסטודיו המומלץ ביותר ללימודים בארץ ומיד קנה לי במתנה שובר לשיעורים פרטיים בגברא. באותה התקופה בדיוק נפתח קורס יסודות ובהמלצת חברה, שגם היא בוגרת הסטודיו, החלטתי לוותר על השיעורים הפרטיים ולהרשם לקורס המלא. מיד כשהוא הסתיים ומבלי לתכנן בכלל, מצאתי את עצמי ממשיכה בהתלהבות לקורס המקצועי. לבסוף, לאחר שנה של לימודים ולמרות שהמילה “סטודיו” היתה עבורי תמיד בעלת נופך מאיים ממש, החלטתי להמשיך גם לשנה השניה וללימודי סטודיו. לאנשים מסביב אמרתי שזה כנראה כי יש בי משהו מזוכיסטי. רק ביני ובין עצמי הסכמתי להודות שלמרות שאני חסידה של אור טבעי, יש משהו משלים ביכולת האמיתית להבין אור בסטודיו. הוליסטי אפילו. 
ומאז אני מוצאת את עצמי מצלמת הכל. אמנם את ההתאהבות המחודשת שלי בצילום התחלתי מתיעוד משפחות בסביבה הטבעית והביתית שלהם אבל בגלל העבודה היומיומית שלי עם מותגים, גיליתי פתאום ש”חציתי את הקווים” לצילום מסחרי. היום אני מצלמת בעיקר אופנה, תדמית, טקסטיל לבית, אקססוריז וכמובן ממשיכה לתעד גם משפחות או פרוייקטים אחרים.

אלפרד אייזנשטאדט אמר פעם: “כשאני אוחז מצלמה ביד – אין בי פחד”. אני חייבת להרגיש שפכם ראשונה בחיי, אני מרגישה בדיוק כך.

בתחילת הדרך חלמתי על היום בו, כשישאלו אותי מה אני עושה, אוכל לענות “צלמת” מבלי שענן של מבוכה יאפוף אותי תוך הגיית המילה. היום אני יודעת שבזכות הכלים, התמיכה והידע שרכשתי בגברא, המצלמה הפכה להיות כלי קיבול לאומץ כשהיא מונחת בידיי, והצלחתי להגיע למקום עליו חלמתי הרבה יותר מהר ממה שאי פעם דמיינתי. 

 

למידע ופרטים נוספים כתבו לנו: